irisb - הבלוג של להיות אמא.

סוף העולם.

קצת כאבים. שום דבר רציני. אבל אני לחוצה, וקצת כואב לי, וכבר יום חמישי, ויוצאים לסוף שבוע ארוך, וחו"ל, והכל. האחיות מרגיעות אותי שזה נורמלי, ושטוב שבאתי לעשות אולטרהסאונד כדי להירגע. "הכי חשוב שתהיי רגועה". הנה שני השקים. רואים אותם מייד. הרופאה מחפשת דופק. ומוצאת. "אי אפשר לפספס אותו" היא אומרת "עכשיו נחפש את השני." […]

להיות אמא.

10/09/2015


קצת כאבים. שום דבר רציני. אבל אני לחוצה, וקצת כואב לי, וכבר יום חמישי, ויוצאים לסוף שבוע ארוך, וחו"ל, והכל.

האחיות מרגיעות אותי שזה נורמלי, ושטוב שבאתי לעשות אולטרהסאונד כדי להירגע. "הכי חשוב שתהיי רגועה".

הנה שני השקים. רואים אותם מייד. הרופאה מחפשת דופק. ומוצאת. "אי אפשר לפספס אותו" היא אומרת "עכשיו נחפש את השני."

זה לוקח נצח נצחים. חצי דקה שנגררת על פני החיים כולם. אני כבר מבינה. "זה לוקח הרבה זמן" אני אומרת. "כן. אני רגע אקרא לרופאה השניה, שתביט גם היא."

אי אפשר לעצור את הדמעות. פסגות האושר הופכות לתהום בשניות.

הרופאה השניה נכנסת בחיוך, מקבלת עדכון לקוני ומתחילה את הבדיקה. "נו, יש דופק מצויין" היא אומרת. "כן, אבל השני" מזכירה לה הרופאה שלי. "לא. נו, הוא גם יותר קטן."

היקום קורס לתוך עצמו. אי אפשר. אין מילים. אין כלום. רק עצב נוראי שאי אפשר בכלל להכיל.

הרופאה שלי מסתכלת עליי במבט הזה שלה. חצי בוחן, חצי דואג. היא מכירה את כל הסיפור. את כל הדמעות של לפני.  היא אומרת משהו על חצי הכוס המלאה. "את עדיין בהריון" היא אומרת "אפילו אם מפלס החרדה עלה כרגע משמעותית."

אני בקושי שומעת אותה.

"אין מילים" אני אומרת "אני לא יודעת מה להגיד".

"אין מה להגיד. זה פשוט קורה, וממשיכים".

ממשיכים. אני צריכה לקום והרגליים שלי שוקלות מאה טון.

"שתהיה שנה טובה" אני מצליחה למלמל איכשהו.

יש דברים שיודעים. יש דברים שאפשר לצפות אותם. יש דברים שאפילו אפשר לשער איך תרגישי אם הם יקרו. אבל לא. אין שום דבר שמכין אותך לזה.

סוף העולם היום.

מחר יהיה מחר.