אורית זיידמן – "העוז לפרוץ" - הבלוג של Orit Zaidman

מכתב מאבא לשנה החדשה

ראש השנה תמיד היה אהוב עליי. גם היום, חמש שנים מאז שאבא "נלקח" בבוקר שבת, ה- 15.9.2007, היום השני של ראש השנה, עדיין יש משהו בחג הזה שאני אוהבת.

Orit Zaidman

13/09/2012


ראש השנה תמיד היה אהוב עליי. גם היום, חמש שנים מאז שאבא "נלקח" בבוקר שבת, ה- 15.9.2007, היום השני של ראש השנה, עדיין יש משהו בחג הזה שאני אוהבת.

יחד עם זאת, הגעגוע שכל הזמן קיים, מתעצם בימים אלו.

אבא נלקח בצירוף קצת מצמרר של תאריכים,  ה- 15 לספטמבר הוא תאריך יום ההולדת של משהל'ה, אחיו היחיד והבכור שייבדל לחיים ארוכים.

התאריך העברי היה: ג' תישרי (צום גדליה) שזהו התאריך העברי של יום ההולדת של שרון ביתי שתבדל לחיים ארוכים.

חשבתי איך אוכל לכתוב משהו שכולל גם את השמחה וההתרגשות לשנה החדשה וגם את געגועיי לאבא.

ואז עלה במוחי רעיון: אבא יכתוב לי מכתב לראש השנה...

"אוריתי ילדה אהובה שלי

לא מאמין שעברו כבר 5 שנים. כאילו רק אתמול, הוצאתי את שרון מהגן, לקחתי את הדר לאימון כדורגל, וחיכיתי לך שתחזרי מהגלריה בת"א.

שמעתי שהרבה שינויים קרו בחייך בחיי אחייך ונכדיי האהובים.

רונן קיבל דרגת אל"מ, לומד כבר לתואר שני, מתזז את רויטל המהממת בלימודים משותפים. מאיוש עוברת דירה לבית משלה בציריך הרחוקה, וומתזזת את יריבי בבקשות וסידורים.

את מטפלת בבני נוער כבר כמה שנים, ומתפתחת בעוד תחומים.

את יודעת שאפילו יותר מלהיות בן זוגה של אמא לחיים ואבא שלך, של רונן ושל מאיה, הדבר הכי מרגש ומספק עבורי היה להיות סבא לנכדים.

זכיתי להכיר וליהנות מ 5 מהם (ממש לא מספיק....): הדר, שרון, איה, טני ויהל. מלמעלה צפיתי בהצטרפותם של עתאי ושירה המקסימים.

אני שולח אליהם, לכל שבעת המופלאים, אור ואהבה מהמחוזות העליונים, עוקב אחרי כולם גדלים, מתפתחים, כל אחד וייחודו, כל אחד ויופיו. ליבי מוצף נחת וגעגועים.

גם כשהייתי בחיים הייתי אומר תמיד ש"אני רואה הכל". אז את בטח מבינה שהיכולת הזאת השתכללה מאוד מאז שעברתי להיות במצב צבירה רוחני.

אני רואה את הקשיים, אני רואה את המאבקים, אני רואה את הלבטים, אני רואה את כל השינויים איתם את מתמודדת, שחלקם באמת, לא מלהיבים.

אני רוצה להתמקד דווקא בדברים הנוספים אותם אני רואה ואת קצת פחות...

אני רואה אישה, ביתי הבכורה, אמיצה, חזקה, רגישה, בת זוג אוהבת, אמא לביאה, יצירתית ומצחיקה. אני רואה אותך לעיתים עייפה, לעיתים מלאת תקווה, לפעמים שוקעת, לפעמים פורחת.

מכאן, אחרי שכבר עברתי את הנורא מכל... אני כבר מת! אני יכול להגיד לך שכל עוד את לא מתה... הכל אפשרי!!!

"הוציאי עכשיו מגירות מליבך, ורוקני רגשות משומשים,

אולי תמצאי את אושרך, את כוחך,

שקברת עם הזמן בשנים..."

... השחקים הם הגבולות... אל תיעלמי במצולות... כי אין תשובה טובה לכל השאלות...

... , הסתכלי מסביבך, תאהבי את עצמך ושמרי את נפשך".

ילדה שלי. זה בסדר לתת ביטוי לתיסכול, זה מעולה לפעמים להרשות לעצמך להישען, לבקש עזרה, לרחם קצת על עצמך.

לצד זה, אני יכול לומר לך... אל תשקעי... תאפשרי לעצמך, באמת, בלי אשמה ושטויות, תנוחי וצאי בחזרה לכבוש את העולם, קטן עלייך!

חלקי את כוחותייך בתבונה, אל תסתערי ותגמרי את כוחותייך בשנייה... תדאגי לך ל"צידה לדרך" של כל הדברים הנפלאים הקיימים בחייך ועליהם את כל כך מודה.

אני, כמו שתמיד הייתי אומר וכותב לך, נמצא בשבילך. נכון, אני יודע שאי אפשר להתחבק כמו שתמיד אהבת... (בשביל זה, אני מגיע לפעמים בחלום....) אני ממשיך לחבק אותך מכאן.

תזכרי שאת אף פעם לא לבד. למטה, יש לך את כל מי שסובב אותך ואוהב אותך: איתן, ילדייך, אמא, אחייך, משפחתך המורחבת, חברייך ועוד....

ולמעלה... גם פה כבר יש מבחר: אני, הסבים והסבתות וגם קצת חברים וחברות...

אני מאחל לך, משהו שאני בטוח שתשמחי לאחל לעצמך:

שתניחי קצת לעצמך השנה.

תביני שכל מה שנשלח אלייך, את ביקשת... ולכן את יכולה להתמודד איתו. או בדרכך, לשנות אותו.

שכאן למעלה, דואגים לטובתך העליונה ביותר, לעולם לא עוזבים לך את היד! תשמרי אותה בידך כל הזמן.

שתחיי בשלווה, בקבלה, בזרימה, באהבה ובהוקרת תודה.

אני תמיד בשבילך. כל עוד את נושמת וליבך דופק, אני זורם בתוכך!

אוהב אותך הכי בעולם

אבא