הבת שלי רוצה למצוא תרופה לסרטן

אחרי שהתרחקה מכתיבה כי לא הצליחה "להיכנס לנפש ולהוציא הכל החוצה", קירה דורון חוזרת בפוסט על החלומות, הפחדים והשאיפות של הילדים – למצוא תרופה לסרטן ושאמא תבריא

קירה דורון

16/07/2012


ברקע מתנגן לו השיר של ברונו מארס "אני רוצה להיות בליונר" ואני ממש מקנאה בו... לא בגלל שהוא בסופו של דבר באמת הצליח להגשים את החלום הזה שלו, אלא בגלל שמלכתחילה זה היה החלום שלו. כסף. זה מה שרוב האנשים ה"נורמלים" חולמים עליו. כסף.

לקום מהמיטה ולעבור את היום בשלום

לא שהרעיון להיות עשירה ירד ממני, אלא שהגעתי למסקנה שישנם דברים יותר חשובים מכסף. המשפט "אתה לא מעריך משהו עד שאתה לא מאבד אותו" כל כך נכון, כי בריאות מבחינתנו היא ענין שבשיגרה אתה לא מעריך את היותך קם בבוקר, מתלבש רגיל, יוצא לכיוון העבודה, מסיים את היומית שלך, שב הביתה למשפחה וחוזר חלילה. אנחנו אפילו בזים לשיגרה הזאת, אנחנו רוצים משהו שונה, משהו שישבור את השיגרה ומדי פעם חולמים על איזו חופשה חלומית במקום מרוחק. ואז מגיע היום הזה שכל השיגרה מתהפכת לך. בדיקות, רופאים, טיפולים, הרגשות, רגשות, מחשבות.

כשאני מתעוררת בבוקר, אני מקווה שאצליח לקום מהמיטה ולעבור את היום הזה בשלום, עם מחשבות בלב שיש לי שני ילדים שזקוקים לי, יש לי בעל שאני צריכה להיות לו לאישה ובתוך תוכי אני עדיין מנסה להיות אנושית.

ילד בן 6 שואף שאמא תהיה בריאה

לכל גיל יש את הקסם שלו, לכל גיל יש את החלומות שלו. עם הבגרות שלנו, אנחנו מקימים מטרות, שאיפות וחלומות חדשים ולרוב זונחים מאחור את כל מה שהיה נראה לנו חשוב בעבר. אלו אשר שמרו לעצמם יומן, או רשימת מטלות עתידיות לעיתים נתקלים בנוסטלגיה ואף צוחקים מהפשטות של החיים שהיתה לנו בגיל צעיר.

הבת שלי רוצה לרקוד במופעים, לשחק בתכנית טלויזיה ובתיאטרון, להקליט יום אחד אלבום ולסיים לימודי רפואה כדי שיום אחד היא תהיה רופאה ותמצא לאמא את התרופה. ילדה שרק עכשיו נכנסה לגיל העשרה, רוצה למצוא תרופה לסרטן. הבן שלי לפני כמה ימים שאף למכונית מרוץ שתסיע אותו מהר, לחללית שתסיע אותו לחלל ושאמא תהיה בריאה. ילד שעוד לא מלאו לו שש שנים שואף שאמא תהיה בריאה...

למען האמת, לאחרונה התרחקתי מהכתיבה. היה לי קשה להיכנס שוב אל תוך הנפש שלי ולהוציא את הכל החוצה... הייתי במעין הדחקה. ביום האחרון ללימודים של הילדים, בני הגיע הביתה עם המחברת השנתית שלו מהגן, בו היו כתובים מספר משפטים, אשר הרגשתי שנתנו לי סטירת לחי בפנים. אחד המשפטים שמחצו לי את הלב "אמא מנסה להחלים, אבל לא יכולה לקום מהמיטה".

כן, פיזית הטיפול החדש מחליש אותי, משתק אותי ממש, מעלה לי את החום, פצעים בפה, השיער לא מפסיק לנשור, הלב פועם בחוזקה, הרגליים לא מחזיקות את הגוף וכל מילה שאני מוציאה מפי דורשת ממני להוציא חמצן שאני בקושי מצליחה להכניס.

חלום אחד שהייתי רוצה להגשים – שלילדיי תהיה ילדות "נורמלית".

החיוך שנותן לי כוח

לפני מספר שנים הייתה כתבה בטלויזיה על אמהות בגיל מבוגר, כיצד זה משפיע על הילדים. שמחתי שהבאתי את ילדיי בגיל צעיר - יש לי כוחות להשתולל איתם, לשחק איתם במשחקי שדורשים מאמץ פיזי, לרדוף אחריהם כשעשוע, להיות להם כאמא וכחברה כאחת.

ישנם דברים שלא קשורים לגיל... אני עייפה, כואב לי, כבד לי, קשה לי. ואני מנסה להראות לסביבה שאני "גיבורה", לא בוכה, לא מתלוננת, לא מקטרת, תמיד מחייכת, תמיד אופטימית. מרגישה שהחיוך שאני מראה כלפי חוץ, באמת מקרין לי כלפי פנים.

יום לפני שגילחתי את השיער, ישבתי עם בני במכונית לבד ושוחחנו על שיער ועל קרחת, ומה יש לאמא וכיצד אפשר להיפטר מהמחלה הזאת (סרטן שלא נמצא בים). הסברתי לו שבסופו של דבר, אמנם השיער של אמא יפול, אבל אחר כך אמא תרגיש הרבה יותר טוב... היא תוכל לחזור לרקוד איתו, לשחק איתו, להשתולל איתו. אופק חייך אליי עם עיניו הגדולות. דיגדגתי אותו מעט ואמרתי לו: “הנה מתוק, זה הדבר הכי חשוב, החיוך שלך והצחוק שלך. זה נותן לי הכי הרבה כח". דיגדגתי אותו בבטן, והוא צחק. וכשהפסקתי לדגדג הוא צחק בכח בכוונה.

ביום למחרת, רגע לפני שגילחתי את השיער מול חברים ומשפחה, אופק אמר בקול גדול אל כל האנשים: "אמא גיבורה והיא תנצח את הסרטן בזכות צחוק ותרופה".

איש אינו יכול לצפות את העתיד, אנחנו לא יודעים איפה נהיה מחר, מה נעשה, מה יקרה, מה ישתבש, מה נקבל. כל מה אני יכולה לעשות כעת, זה לחזק את הילדים שלי, להעלות להם את הביטחון העצמי, להכין אותם אל העתיד בכך שכל דבר שיבוא, הם יקבלו בהבנה ובאהבה.

הפחד למות אנונימית


ושוב אחזור אל נושא החלומות... יש לי הרבה חלומות, שאיפות, רצונות, תהיות. אבל יש לי פחד מסויים שאולי חלק מהאנשים לא יצליחו להבין אותו. אבל הפחד הזה מניע אותי לכתוב את השורות האלה. הפחד הזה נותן לי את הרצון להצטלם, לשחק בתאטרון, לדבר, להיחשף בפני כולם.

אני יודעת שאף אחד אינו אלמותי. אני יודעת שגם יומי יגיע מתישהו (ואני מקווה שהמתישהו הזה בעוד הרבה הרבה שנים). אבל יש לי פחד למות אנונימית. שלא אשאיר חותם בעולם. שאחרי שהשארים שלי גם ילכו לעולמם איש לא יזכור מי הייתה קירה דורון.