- הבלוג של הדר קורין

ברוכים הבאים למופע של הנקה

הסיוט מהילדות שחוזר על עצמו, שאת מגיעה ערומה לבית ספר, כולם רואים שאת ערומה ואת מרגישה מבוכה. החלום הזה הופך להיות אימת המציאות שלך כשאת בהריון ומתכננת להניק

הדר קורין

14/03/2016


Irit_Wide_Feed

אימא מניקה

נכון חלום הילדות הזה שחוזר על עצמו, שאת מגיעה ערומה לבית ספר ומסתובבת בין ילדים לבושים כשגופך חשוף, כולם רואים שאת ערומה ואין שם אף ילד שצועק היא ערומה! אבל את עדיין מרגישה את המבוכה. החלום הזה הופך להיות אימת המציאות שלך כשאת בהריון ומתכננת להניק. בהריון הראשון שלי עם לביא, כשהיה נקרא עוד "זאווי" העוברי, החלטתי שכשהוא יוולד אני אניק. וכמו שהתקשיתי לדמיין איך הבן ראשון שלי יראה וישמע והוא ייצג במוחי ילד כללי, לא ממש הבנתי איך אני טכנית אבצע זאת. ידעתי שזה הדבר הראשוני הטבעי, הבריא והדי מובן מאליו לעשות. אבל לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה אותו וכשאני כותבת שלא יכולתי לדמיין, אני בעצם מתכוונת שלא יכולתי לדמיין את עצמי מניקה אותו בציבור. כי בתכלס בבית שלי, בארבע קירות אני יכולה לדמיין את עצמי עושה הכול, קקי, פיפי, סקס, ללכת ערומה כשהחלון סגור, אז גם לשלוף שד ולהניק זאת לא בעיה.

כל העניין בחוץ הדאיג אותי, דאגה אולי קצת מצחיקה עקב העובדה שכולנו למדנו ביסודי שבני אדם הם ממשפחת היונקים. מה לעשות? היצור הקטן שרק נולד לא מעודכן שהגיע זה עתה למערב. כאן לובשים בגדים מחוץ לבית, רוצה שאסתובב חשופה עם שדיים זרוקים שמחכים רק לך, 'גש לישון על קש ואדמה באפריקה חמוד, בשבילך רכשתי חזיית הנקה'. אבל איך למען השם וחווה אני אצליח להרים חולצה ולחלוץ שד מחזייה באמצע רחוב הומה אדם, בבית קפה או סתם ככה כשהדודים באים, פדיחות. הפטמה שלי, שהתאמצתי כל כך להסתיר וגם כשאני יוצאת מהים עם תחתונים, בטן חשופה וחזייה צפופה, אני בודקת 7 פעמים שרק היא לא זו שמציצה. אפילו את המילה פיטמה אני כמעט לא נוטה להגיד בקול, יש במילה הזו משהו שנישמע בוטה רק בהגיה (משהו בשורש פ.ט.מ). אז עכשיו אני צריכה לחשוף אותה ברחוב? ביקשתי מחברה שתקנה לי במתנה סינר הנקה. דמיינתי כבר איך אני שולפת בקלילות את הסינר מהתיק, מרימה את הקטנטן היפה שלי מהעגלה, מכסה אותו בבד הרך וממשיכה את שיחת הבית קפה בדיוק איפה שהיא עצרה. מה שכחתי להכניס בדמיון שלי? את העובדה שתינוק חמוד, יפה, מקסים מוכשר ככל שיהיה, לא מחכה בסבלנות שאמו תתפנה להביא לו אוכל- הוא צורח! אז למרות הדמיון המושלם, כשהגיע המציאות היא הייתה מבולגנת ומסורבלת. בהתחלה בכלל נמנעתי מלצאת, ההנקות הראשונות הן כואבות, ויש פצעים ורק המחשבה על להיות בחברה יורדת בשנייה. אבל יש טיפת חלב ויש רופאה.

הפעם הראשונה שלי בציבור הייתה בתור לרופאה. התור היה ארוך עם הרבה ילדים חולים, המזכירה הציעה שכדאי שהתינוק יחכה בחוץ שלא יחטוף משהו. לחכות בחוץ זה לחכות על ספסל באמצע הרחוב הראשי של חנויות מכוניות ואנשים חולפים. חיכינו וחיכינו ובזמן שאני מתפללת לשמוע מהחלון של הרופאה את הסאונד הזה של חותמות שמעיד על עוד מטופל שיוצא, לביא התחיל לבכות. שיט. מנענעת את העגלה, הוא נרגע ואז מתחיל לצרוח. מרימה לידיים, הוא משתולל וצורח. אין לאן לברוח, התינוק רעב ואני בחוץ.

שמה אותו בעגלה על רקע הצרחות, אנשים עוברים מפנים מבט מקמטים גבות וממשיכים. אני מנענעת את העגלה, מוציאה סינר מהתיק, שיט עף לי כל השיער לפנים. מזיזה את השיער, מרימה את לביא מכוסה בסינר, מצמידה לפיטמה, מוציא אוויר, לביא מתנתק, מחברת שוב, הסינר בורח. מנסה לכסות שוב שאף פיטמה לא תציץ, לביא נתפס ומשתחרר, שוב עף לי השיער לפנים, מחברת אותו שוב, הסינר שוב משתחרר, מחברת תוך כדי שמכסה... אני די בטוחה שכבר ברחה לי שם  פיטמה. מורידה את הראש רק לא להיתקל במבטים של מי שנמצא סביבי. ההתכווצויות ברחם מתחילות אחת לכמה דקות וגרמו לי לפרצופי עינויים חמוצים, כך שגם אם הסינר בסופו של דבר הסתיר את ההנקה, בהחלט נוכחת כאן גברת חריגה שגורמת לכולם למבוכה.

לא כל כך ברור מה שורש המבוכה, אולי זו הסביבה שנבוכה או אולי אני מגיעה מראש עם חשש מחשיפה. החשש הזה השאיר אותי בבית חודש. נשארתי מעוכה על ספה בוהה מול הטלוויזיה ושניה לפני שאושפזתי באברבנאל, הבנתי שאין מצב שאני נשארת כלואה בבית כל חופשת הלידה. יותר מזה, אין מצב שלביא נשאר כלוא בבית, כבר שכחתי שבן אדם הוא יצור חברתי. הבעיה שההתעסקות עם הסינר והסידורים היו מתישים אותי. הפדיחה והתחבאות מהסביבה היא שאיבת אנרגיה גדולה לא פחות מהטיפול בתינוק. על משהו אני חייבת לוותר. על התינוק אי אפשר לוותר, אז החלטתי לוותר על אנשים ברחוב ולשים לי מולם חומה.

אט אט  התפקיד שלי כאימא התחיל לצבור ניסיון וביטחון ויאללה זה הטבע, עם כל הכבוד למבוכה המערבית נימאס לי לחשוב 7 פעמים על הסביבה. אם אנשים מסביבי לא יכולים להישאר אדישים כשאני מניקה אז אזרום עם המופע ואבנה קיר רביעי ביני לרחוב; הי איש זר, כן זה ציצי והוא מחוץ לחזייה, ככה אוכלים תינוקות של בני אדם, תכיר. אם להיות כנה פתאום ההנקה בחוץ הפכה למהנה רק לשם "ההצגה". יש כאן עניין, יש כאן מופע רחוב ואני בתפקיד הראשי. אנשים טסים עד להודו, הולכים לסדנאות חיבוק עצים, יוצרים גינה אורגנית, מכריחים את עצמם לעשות מדיטציה והכל בשביל למצוא את החיבור המושלם לטבע האדם ואני ככה פתאום באמצע היום מזכירה לעצמי ולכולם שאנחנו בני אדם. בין המכוניות לאנשים, בין הצועקים בסלולרי על העבודה, לאלו שלבושים בקפידה, לצד נשים עם פס אייליינר מוקפד וריח בושם מושלם, אני עוצרת מרימה חולצה ועושה בול את מה שהטבע התכוון.

"ההצגה" של ההנקה, עזרה לי להתעלות על תחושת הפדיחה. אם בהתחלה התחבאתי כאילו הייתי בריטני ספירס שנאבקת בפאפארצי, המחשבה על ההנקה כמיצג מעניין ומרתק של הטבע סילקה את המבוכה. לביא בוכה בגינה, קבלו במחיאות כפיים את האימא המניקה. עולה לבמה ומתיישבת על ספסל, מרימה את המסך עם החולצה, מחברת את לביא, מחייכת לעצמי ואז חצי חיוך של ביטחון לעולם. ברוב המקרים תחושת הביטחון שלי גרמה ל"קהל" לקבל בטוב את ההצגה שלי. אנשים חייכו אלי, נהנו לפנות לי מקום שיהיה לי נוח להתרווח.

המחזה שיצרתי לי למען החופש להניק, נתן לי תחושה של ניתוק מאנשים אחרים ואפשר לי להתמודד עם תגובות ופרצופים. גם עם זו של הילד בן 6 בגינה שנעמד מולי עם עיניים פעורות הצביע עלי וצעק "אימא! היא מניקה??", הייתי כל כך בתוך עצמי וההנקה שהתעלמתי ממבוכת הסביבה חייכתי ולפני שהספקתי להנהן, כן כן, אימא שלו לקחה לו את היד משכה אותו וציוות "אל תסתכל לשם יותר". מעולם לא יצא לי לחשוב מה אני הייתי עושה במקומה, אם אחד הילדים שלי היה שואל אותי על אישה ברחוב אם היא מניקה. זה לא משהו שאת משערת שיקרה. אבל  עכשיו אני יודעת שאגיד לו "איזה יופי שזיהית, יפה נכון?" ואם יהיה לי כוח כשנלך הביתה אספר לו שאולי הוא לא ישן על אדמה וקש אבל כשהיה תינוק הוא השתתף במופע מהפנט של משפחת האדם.

להשתתפות בצילום הנקה המוני ביום שישי 18.3, פרטים בקישור