עוד נגיעה

"התרגלנו לגעת במסכים ולא בפנים. התרגלנו ללטף את הסמארטפונים ולא את השיער. ללחוץ על כפתורים, לא ללחוץ ידיים. כי זה פשוט יותר. הוגן יותר. לא נתחבר, לא נתרגל, לא נתאהב, לא נתאכזב"

אולגה לביא

04/07/2012


היא מכבה את האורות ואני עוצמת את עיניי. כל מגע שלה בפניי הוא אחר ולכל שינוי יש משמעות עמוקה מאוד. היא למדה מסאז' מהרבה אנשים, בהרבה מדינות שונות, כשטיילה בעולם וראתה הכל. היא למדה לדבר בידיים ושפה שלה מיוחדת מאוד, מרגשת, עדינה וחזקה בו-זמנית.  היא מספרת לי אגדות בנגיעות. גופי משתחרר, פחדים אוזלים, לחצים עוזבים, ולאט-לאט אני נרגעת ומקשיבה.

במציאות המאומצת שלנו, עטופים באינטרנט, שיחות טלפון ווואטס אפים, אנחנו מתבוננים בעצמינו כל כך שאין כבר הבדל בין הקול האמיתי לזה שתמיד מדבר איתנו בראש. חסרי מגע, אנחנו לומדים להתאפק, לשרוד, להיות בוגרים, לומדים כל ה- "לא" שקובעים לנו: לא לוותר, לא להראות את החולשות, לא לעשות שטויות כי אין זמן לבזבז. לומדים לא להיפתח בכדי לא להיפגע, לא להתרגל בכדי לא לאבד, לא לפתח ציפיות בכדי לא להתאכזב. לומדים בדידות ומופתעים שקשה כל כך לבנות את הקשר, זוגיות.

היא מציירת קווים מעל הגבות שלי, תנועה מרגיעה ואינטימית ביותר. ככה אני נוגעת בפנים הכי יקרות לי, ככה אני עושה כשנגמרות לי המילים..כשנשאר לי רק מגע.

ילד חדש שנולד לפני שניות ספורות לא יודע לקרוא לדברים בשמות, אך הוא יודע כשנוגעים בו. וכשלא נוגעים בו מספיק - הוא בוכה. כשחוסר מגע הולך וגובר, הוא הופך לעצבני, דיכאוני, מאבד שינה: חסר לו, רע לו, לבד לו, ובסוף הוא מתחיל לחלות. כי לא שומעים אותו, לא אוהבים אותו, לא מכירים לו את העולם מהצד הטוב ביותר, החשוב ביותר, העשיר ביותר.

ואנחנו, ילדים גדולים, מתרוצצים מעבודה הביתה, תמיד בלחץ,  שותים בברים, הולכים לקניות, רצים בחדר כושר "כי צריך", טסים לחו"ל כדי להעלות אלבום חדש לפייסבוק ומפרסמים כל מנה שאכלנו באינסטגרם. כשמישהו נוגע בנו אנחנו מרגישים מבוכה. הרי התרגלנו לגעת במסכים ולא בפנים. התרגלנו ללטף את הסמארטפונים ולא את השיער. ללחוץ על כפתורים, לא ללחוץ ידיים. כי זה פשוט יותר. הוגן יותר. לא נתחבר, לא נתרגל, לא נתאהב, לא נתאכזב.

הפכנו לדור מפוחד שמתקשר עם חצי עולם מכל מקום ובכל דקה - מרגיש הכי בודד בעולם. דור שיגדל ילדים בלי לגעת בהם, כי הוא עסוק מדי בעצמו ובמכשירים שלו. דור שיעדיף חתול בשביל החום וסטוץ במקום האהבה, כי זה הוגן ולא מפחיד. לסגור את המחשב במקום לתת נשיקת לילה טוב. להתנתק מהקשרים הלא-מחייבים בצ'אט במקום לישון כפיות.

היא שמה את שתי הידיים שלה על המצח, לוחצת טיפה חזק מדי, זה קצת מוזר לי מהתחלה, אך עם הזמן הלחץ הזה מתחיל לשחרר את שריריי, ובעקבותיהם את הרגשות. כשהייתי קטנה וחליתי עם חום גבוה, לבד בחדר, כדי שאף אחד לא ידבק ממני, מנותקת מהחיים, מהוריי, מאחותי, ללא אור כי הוא שורף את עיניי, אימא הייתה באה, מניחה את ידה על המצח.

יד מחוספסת, עייפה, יד שעבדה קשה. יד שנדמתה לי קרירה, אולי כי אני עצמי רתחתי. "עוד מעט תחלימי", אמרה לי היד שלה, "את לא לבד, אני איתך בכל זה".

מה היינו ללא מגע? זו השפה הכי מדהימה ועשירה בעולמינו, היא מלמדת אותנו לאהוב באמת, בכנות שהכי קשה לזייף, ללא מורא וללא משוא פנים. "אני כאן" - ואני מניחה את ידי על ברכך, "אני איתך" - וידך מחבק אותי, "אני אוהבת אותך" ואני מלטפת את שערך. לשלוח את היד. לצייר קווים על גבך. לתת חיבוק, לגעת, לנשק - ללא סיבה. אך בעצם זו הסיבה הכי מוצדקת בעולם - ככה אני מדברת מעומק ליבי, מעבירה את המסרים שאינם מתאימים לפייסבוק. ככה אני דואגת, אוהבת, מרגיעה. ואני זקוקה למגע לא פחות ממך. ולא פחות מהאיש שעבר עכשיו ברחוב, כולו עצבני וצועק על החברה שלו בטלפון. לא פחות מזאת שיושבת על הבר ושותה לבד בתקווה לחזור הביתה עם מישהו, מהנהג אוטובוס שדופק ברקסים חזקים ואני עפה, נופלת על מישהו, שעוזר לי לקום, מניח את ידו על כתפיי ושואל - "את תהיי בסדר, נכון?"

היא מסיימת את המסאז' בכוס תה צמחים, טעים ומרגיע. אני יוצאת מהחדר הקסום הזה חזרה לחיים, ואנשים נראים לי שקופים. זקוקים למגע, חסרי מילים, מלאים בכאבים. כי ילדים גדולים לא בוכים, לא צועקים, הם מתרגלים להסתפק בתחליפים, בסמארטפונים ובחיבוקים הווירטואליים. לא מחייבים, לא מרגשים ולא שווים כלום. כי ברגע כשהגוף והנפש מתחברים לאדם - ברגע הזה נעצר מגע. ואין על זה, ולעולם לא יהיה.

>> לכל הטורים של אולגה לביא