בדרך לעבודה - הבלוג של יפית כהן

תוספת סיכון - כמה שווה להסתכן כדי להצליח?

אנשים הם יצורים של שגרה. רוב חייהם מתבססים על שגרה יומית קבועה שדי חוזרת על עצמה מידי יום בשינויים קלים בלבד. רובם יחיו את רוב חייהם במקום שבו נולדו, יבחרו במקצוע הדומה לעיסוק הוריהם ולפעמים אף ינשאו לאדם שהכירו מגיל צעיר, למי שדומה להוריהם, למי שלמד עימם בתיכון או שתאם את פנטזיית נעוריהם. כל עוד […]

יפית כהן

03/10/2011


אנשים הם יצורים של שגרה. רוב חייהם מתבססים על שגרה יומית קבועה שדי חוזרת על עצמה מידי יום בשינויים קלים בלבד.
רובם יחיו את רוב חייהם במקום שבו נולדו, יבחרו במקצוע הדומה לעיסוק הוריהם ולפעמים אף ינשאו לאדם שהכירו מגיל צעיר, למי שדומה להוריהם, למי שלמד עימם בתיכון או שתאם את פנטזיית נעוריהם.

כל עוד תוצאות חייהם תואמות את ציפיותיהם, הם גם לא ישנו שגרה זו כמעט משום סיבה. גם משבגרו, ודברים לא מסתדרים להם כפי שציפו הם ישארו עקביים ושמרנים וימנעו משינויים דרמטיים בחייהם.

חוסר נוחות מסוים מתעורר כאשר תוצאות חייהם אינן מספקות והם רוצים להגיע לתוצאות אחרות או טובות יותר וסף התסכול או חוסר שביעות הרצון עולה.
גם אז, הם ינערו מעט את קורי העכביש בתודעתם, יתכן שיתעוררו לפתע ואז ישובו לשגרת מחשבתם ויומם כי בשינוי, יש תמיד סיכון מסוים.
ביל קלינטון אמר פעם כי "כל האנשים בעד שינוי, רק שאף אחד לא מוכן להשתנות".
כך קמות ונופלות מחאות. כך נרדמים החלומות ועולות הפשרות וכך נסביר לעמנו שוב ושוב שהסיכון פשוט גדול מידי ונתאים חזרה את ציפיותינו למצוי.

ברוב המקרים נעשה את אותו דבר שוב ושוב ונצפה לתוצאה שונה.
וכשסף התסכול עולה גבוה, נפגוש את המתוסכלים! ואלה מתחלקים לשני סוגים:
'המתוסכלים קבוע' מעצם הוויתם (בדר"כ מתוסכלים הרבה זמן ומהרבה תחומים בחייהם),
ו'המתוסכלים זמנית' מהמצב הנוכחי או מתחום אחד בחייהם.
הכל אפשר לשנות ולתקן אך למתוסכלים זמנית, יש סיכוי גדול יותר שיבחרו לעשות משהו בעניין.

אז לכל המתרווחים להם בתפקידם הנוכחי או שכרם הנינוח, לא מסכנים דבר ומצפים "להביא את המכה", אוכל לבשר בצער רב שמקסימום תקבלו מכה.
אין שום דבר פסול בשגרה או בשמרנות, אבל אל תצפו לשינויים גדולים.

סבא וסבתא שלי היו חלוצים. הם לקחו סיכון והלכו על זה.
הם ויתרו על חיי שפע ועושר עצום ועל האגו ויצאו באישון לילה את מצרים לישראל.
סבי בחר לעבור מלנגן באולמות קונצרטים מפוארים ולהינות ממעמד חברתי גבוה - לאוהל ומגרפה במושב והפקת קונצרטים תמוהים לחקלאים. הם ויתרו על נוחות, לקחו סיכון ועשו הבדל.
הם בנו משהו שיכלו להתגאות בו ושאני גאה בהם עד היום.
אולי אם היו בוחרים אחרת (הצעה שהועלתה בפניהם בהגיעם לארץ), היתה לי היום דירה בירושלים וסבא בפילהרמונית, אבל סבא שלי בחר בציונות והקמת ישוב חדש והלך על זה עד הסוף.
במקום לבלות בבתי הקפה והמועדונים הנחשבים ביותר בקהיר, לנגן לצד פריד אל עטרש, לשחק בסרטים ערביים ולהיות מחוזר ע"י שחקניות יפיפיות, הוא הקים משק חקלאי, שחק בעבודת כפיים את אצבעות הנגן המוכשר שלו, שיחק שש בש במרפסת ביתו, ולימד אותי לנגן פסנתר. מה שנשאר מהבוהמיין שהיה, היא הצרפתית בה דיבר איתנו וסגריות הג׳יטן בלי פילטר שעישן בסטייל כמעט עד יומו האחרון.

נכון, במצריים היתה גם אנטישמיות שגברה והלכה וסיכנה את יהודי העיר, ונכון שישראל הסתמנה אז כפתרון הגיוני ליהודים אבל בכל זאת, עם הכישרון שלו הוא יכול היה לעבור לכל מקום שיבחר ולהצליח כמוסיקאי והוא וסבתי בחרו אחרת והעיזו לשים לעצמם מטרה גדולה יותר, לפני הנוחות האישית שלהם.

אני האחרונה שאתמוך בויתור על החלום המקצועי ועל הנשמה, אבל אאשר את זה באופן חריג לכל אחד שבוחר במקום זאת, להקים מדינה! (או כמו דפני ליף וחבריה: להפוך מדינה).

הבחירות בחיינו היום הרבה יותר פשוטות ואינן מסכנות חיים.
המהלכים של רובינו אינם משנים את גורל האומה והם מתאפיינים בצעדים שישנו בעיקר את חיינו שלנו.
אנו נדרשים לבחור גן לילד, גניקולוג טוב, לאן לצאת הערב או איפה להשקיע את הכסף? ברוב המקרים בחירה שגויה לא תסכן את חיינו אלא תעשה הבדל מסוים לכאן או לכאן ולכן התנוון לנו שריר ההעזה.

אז בבואך לחשוב על שנוי או 'קפיצת דרך' משמעותית, בחן את עצמך:

אם אני שם את מה שאני רוצה שיקרה על כף המאזניים מצד אחד ואת הסיכון מצד שני – מה שווה יותר? מה חשוב לי כרגע יותר? מה מכריע את הכף?
אם מה שאתה רוצה שיקרה לך טרם קרה, משמע שהמאזניים עדיין מוטים אצלך באופן מובהק לצד החשש או הפחד וזה אינו הצד שרצית.

אני מצאתי עצמי בעבר מנוהלת במידת מה ע"י גורם 'הפדיחה'. אינני יודעת כמה מכם מכירים אותו אבל נדרשתי בחיי המקצועיים לסכן רבות את תדמיתי, כספי, את מה שיחשבו עלי? ולעיתים בחרתי להיזהר בדברי, בכתבי ובמעשיי מחשש לפגוע בדימוי שלי בעיני עצמי או להראות לא כמו שרציתי.
כשהנחתי על אותם מאזניים את התרומה שלי לאנושות מצד אחד ואת המבוכה מצד שני, החלטתי שהתרומה שלי יותר חשובה.
החלטתי שאם יתכן שתרומתי תגדל כתוצאה ממעשיי, זה שווה את הסיכון.

אז שאל את עצמך:    מה אני באמת מסכן כאן?
ואל תגידו לי כסף, בטחון כלכלי, אוכל לילדיי וכו'.
לרוב, אתה מסכן בעיקר את הנוחות שלך, את הביטחון האישי שלך ותחושת הודאות החמימה והנעימה ואלה כרגע מטים את כף המאזניים על חשבון הפריצה הגדולה שלך.
לא באמת נשקפת סכנה לחייך או לבטחונך האישי. נשקפת בעיקר סכנה להיותך צודק ולדעות והאמונות שלך עד היום.
מדהים כמה שאנשים מעדיפים לעבוד קשה ולא לעבוד אחרת!

ובכן, כל חודש אני עושה משהו שלא עשיתי אף פעם. כל חודש אני מאמנת את שריר ההעזה שלי ומסתכנת עוד קצת: להמציא משהו חדש ולהאמין בו בכל כולי (לפחות עד הרעיון הבא), ללמוד משהו חדש, לפנות למישהו חדש, לעשות שיחה שנמנעתי מלעשות, לספר משהו אישי על עצמי, לבטוח במישהו חדש ולהגדיל את רמת החשיפה שלי או לכתוב על משהו באופן הכי ישיר ותורם שאני יכולה.

יום כיפור הוא הזדמנות להסתכל על הדברים קצת אחרת. לבחון אחורה. שנה חדשה היא הזדמנות לעשות דברים אחרת ולבחון קדימה.

שנה טובה.