abed47 - הבלוג של שבעה במיטה אחת

ימים אחרונים של ביחד לבד / או -שתי הריוניות במיטת בית חולים אחת

כל עוד התאריך היה  26.7  חשתי בהתרגשות אבל היא הייתה סולידית. אמרתי לאהובתי לפעמים, "את יודעת שברגע שאת נכנסת לתשיעי אז אי אפשר באמת לדעת מתי זה קורה? זה יכול לקרות בכל יום בחודש התשיעי". אז אמרתי. היא לא האמינה לי. היא חשבה שזה יהיה לקראת הסוף. יותר נכון - היא קיוותה! היא לא רצתה […]

שבעה במיטה אחת

05/07/2014


כל עוד התאריך היה  26.7  חשתי בהתרגשות אבל היא הייתה סולידית. אמרתי לאהובתי לפעמים, "את יודעת שברגע שאת נכנסת לתשיעי אז אי אפשר באמת לדעת מתי זה קורה? זה יכול לקרות בכל יום בחודש התשיעי". אז אמרתי. היא לא האמינה לי. היא חשבה שזה יהיה לקראת הסוף. יותר נכון - היא קיוותה! היא לא רצתה שהבת שלה תהייה מזל סרטן, כמוה. היא רצתה בת מזל אריה. בהיותה מוכשרת באסטרולוגיה וגם בעלת ניסיון במזל סרטן, היא טוענת שלילדים ולאנשים בכלל במזל אריה הרבה יותר קל בחיים. ילידי מזל סרטן לוקחים כל דבר הרבה יותר קשה.

אבל זה לא ממש עזר לה, הרצון הזה.

ביום שישי שעבר, אני יושבת לי בשיעור גניקולוגיה מערבית במכללת רידמן, לומדת על התהליכים המתרחשים בגוף בזמן ההריון. ואז בזמן ההפסקה מסתבר שמגיע איש האחזקה ומחפש אותי. החבר'ה בכתה סיפרו לי כשנכנסתי ואני תוהה...מה רוצה ממני איש האחזקה? לפתע נזכרתי ששכחתי את הטלפון בבית. מיד הבנתי.  ביקשתי מאחד מחברי לכתה לעשות שיחה מהטלפון שלי. אהובתי אמרה לי "אני במיון. הייתי בבדיקה שגרתית והפנו אותי למיון". היא אמרה שהיא מרגישיה טוב. שמחתי ששמעתי את קולה ולא חשבתי להזדרז. תכננתי לסיים את יום הלימודים ואז לפגוש אותה שם....אבל אז...לא יכולתי עוד להתרכז.

בהזדמנות הראשונה יצאתי לבית החולים. היא כבר חיכתה למעלה משעה והמספר שלה היה 22. ביררנו איזה מספר בתור, והוא היה רק 8 או 9. החלטנו 'לחתוך' הביתה' ולחזור כעבור שלוש שעות. מישהי שהייתה כמה מספרים לפנינו בתור הציעה להתקשר אלינו כשיגיע תורה או כשתצא. המחשבה של זוגתי ללדת בבית חולים בצפון, שם דודתה מילדת,  נגוז עוד יום קודם. לא דאגנו. ידענו שמדובר בחשד לרעלת הריון אבל שהיא כבר בשבוע מספיק מתקדם בשביל שזו לא תהייה סכנה.

נסענו הביתה, לאחר שהיה ברור שלחץ הדם שלה תקין והמוניטור תקין. קראתי קצת על הסכנות של רעלת הריון ואכלנו ודיברנו ונחנו.  כמה ימים קודם כבר ארזנו תיק לחדר הלידה כך שהצעתי כבר לקחת אותו. היא חשבה שלא צריך, אבל אחרי מחשבה נוספת חשבנו 'למה לא'? האוטו סוחב.

ובאמת, במיון הרופאה החליטה, שלמרות שמדובר רק בערך גבוה של חלבון בשתן ושאר הערכים תקינים, אסור לקחת צ'אנס כשמדובר ברעלת. היא הציעה לאשפז אותה במחלקת 'טרום לידה'. ומאז היא שם. התיק שארזנו לחדר הלידה מלווה אותה נאמנה... אני מגיעה כל יום, משתדלת לכמה זמן שאני יכולה, להיות אתה ולהעביר את הזמן ביחד. רואות שם הרבה מאד הריוניות, חלקן עם תאומים או אף שלישיה. יש שם נשים בשבוע כמו שלי שכבר מאושפזות ואמורות להישאר עד הלידה...איזה מזל שאני לא!

אבל המחלקה נראית מחמדה - ממש סבירה בהתחשב בכך שזה בית חולים. הנשים נחמדות. בהתחלה היא כל כך שמחה שיכולה קצת לנוח, אפילו לעבוד. אחרי כמה ימים השגרה הזו בכל זאת הצליחה לשעמם.  אני, חוץ מהקושי לישון, מרגישה בסדר, מלבד העובדה שמתרגשת קצת יותר. זה שונה לי לא לישון אתה ולא לקום אתה בבוקר, אבל זה לא ממש בלתי מוכר לי. קל לי לחזור להרגל של לבד. וחוץ מזה....יש לי את הכלב והחתולה...

אבל אני נהנית מאד להגיע אליה בשעות הערב ולהתכרבל קצת ביחד לפני השינה בבית. אולי בבית לא   ניצלנו את זה מספיק, אולי פשוט זה הרגיש אחרת כשזה היה בבית במיטה גדולה...אבל בבית החולים אנחנו שוכבות שתינו על הצד ומתחבקות במיטה אחת...בטן נוגעת בבטן. עוברית אחת דופקת כנגד העובריות שמנגד...מוסתרות מן העין רק בוילון דק שיכול להיות מוסט באחת...אבל חשות מוגנות ומגינות ואוהבות ונעימות.

זו אחת התחושות הכי נעימות שיש. מקווה שלא נפסיק לחוות אותה גם אחרי הולדת הבת והבנות.

ואולי עוד נספיק גם מחר חיבוק אחד כזה - כי מחר היום הגדול. מחר רוצים כבר להתחיל ליילד אותה...וההתרגשות באמת בשיאה!

מזל טוב אהובתי ובהצלחה לך ולבתך !