חודש עם בטלן

מתברר שבימינו, האנדר אצ'יוור התל אביבי הטיפוסי לא חש כל בושה בלהיות כלומניק. מבחינתו, "עוד כמה שנים ההורים שלי ימותו, ואני אזכה במלא מיליונים. אז למה לטרוח?"

רביד גולדשטיין

10/06/2012


לפני חודש התייצבתי לדייט שלא היה בליינד, ולרגע קצת הצטערתי שלא התעוורתי בזמן. ליתר דיוק, זו היתה אמורה להיות פגישה עיוורת, אולם בעידן הפייסבוק הסיבה היחידה להסכמתנו לצאת לפגישות עיוורות היא שאנו יכולות לחזות בגודל האסון מבעוד מועד. ט' היה חייכן בתמונות, גבוה מאד פלוס בטלן וסטלן מאד במציאות. וכיאה לכל בחור גאה ונאה שחצה זה מכבר את השלושים, שלא לומר שלושים ושמונה, הוא הרשה לעצמו ללא בושה לחזור ולגור עם ההורים ואף לא טרח להתנצל על כך. כי בימינו, מתברר שבימינו, האנדר אצ'יוור התל אביבי הטיפוסי לא חש כל בושה בלהיות כלומניק. מבחינתו, "עוד כמה שנים ההורים שלי ימותו, ואני אזכה במלא מיליונים. אז למה לטרוח?", כדבריו.

לכל אורך הדייט הוא חזר להדגיש והשטיח בפניי את משנתו: כשהיה צעיר ועבד בשביל הכסף, היה אומלל ובלתי נסבל על הבריות. עכשיו, הוא בחר לחיות כמו הארי קרישנה, לסייע פה ושם לעסק המשפחתי מבלי לקבל בונוס שנתי מאביו. העיקר שהוא מאושר, חייכן, נעים לסובבים אותו ובכלל לא רואה עצמו כטפיל. הוא לא ממש הבין את חיצי הביקורת שיורטו אליו מכיוון חבריו, שחזרו והתריעו מפני המחסום שבגיל 38 עלול לקלקל לו עם הבנות. בנוסף היתה לו גם מין עבודת לילה מוזרה, בתפעול מועדון הופעות חיות שהיה שייך לחבר שלו.

לא היו לי הרבה תובנות להוסיף לאירוע הזה, מעבר לעובדה שהיה גבוה חתיך עם חיוך שובה שדמה לכריס מרטין. ניסיתי לשכנע את עצמי שכנגד כל הסיכויים זה אולי יכול להצליח בינינו: הרי הבחור מספר לי שהוא רואה דירות, יש לו אופנוע משמע הוא נייד, ואפשר לסמוך עליו שתמיד יהיה מה לעשן בבית. הפגישות אתו היו רגועות, מחויכות ובעיקר כיפיות.

כל החיים אנחנו משוועות למצליחן. אם לא מצליחן, אז לפחות פוטנציאל. קצת שאפתן, קצת קרייריסט, רצוי אקדמאי, אבל העיקר שיחזיק בתכנית בראשו. אין דבר יותר טרן אוף מגבר שאיבד תקווה. כזה שלא מייחל לשום קידום בחיים, או טיפוס בסולם. אני חושבת שבאותו רגע היה לי מאד נוח לשים הכל בצד ולומר לעצמי ש'אבל היי, הוא נראה ממש שווה במיטה'.

הסכמתי להניח לרגע בצד את רשימת המכולת והבנתי שאני מוכנה לקבלה: קבלה של אמן, מובטל, סטלן או כזה שגר עם ההורים. מי יודע, אולי כנגד כל הסיכויים זה יכול להצליח וההורים שלי ישמחו לגלות שאני לא אוהבת בנות, למרות החששות.

ואכן העברתי חודש בחברת הסטלן, וככל שנקפו הימים, כך ראיתי בו יותר את הבטלן, מאשר את הבחור הכייפי נטול הדאגות שחשבתי שאני יוצאת אתו. לא באמת היה לנו על מה לדבר, וזו הבעיה עם אנדר אצ'יוורז: הם ויתרו. ויתרו על התקווה, על עצמם, על השאיפה שיום אחד הם יגשימו את הפוטנציאל ויעשו משהו עם עצמם. כאילו השלימו עם העובדה שהם לא באמת שווים הרבה וזה כל מה שיש להם להציע לעולם. ולעולם להציע עבורם.

כך קרה, שמקץ תשע פגישות, שלושה שבועות וחמישה ימים בדיוק, הכתה בי התובנה העגומה והבלתי נמנעת: הוא לא באמת בשבילי. זה לא האבא שאני מאחלת לילדים שלי, או בן הזוג שאיחלתי לעצמי. חזון לחוד ומציאות לחוד. ובראי המציאות, לא היה לי באמת מה להציע לו. אני הרי לא באמת סטלנית, ועולמי אינו כה צר. אני רוצה מישהו לחלוק אתו את חיי מבלי שייראה מחויך תמיד, וזה בסדר להיות מודאג או עגמומי מדי פעם. לא רוצה בן זוג שמחשב את קיצם של הוריו לאחור. העולם לא חייב לך כלום, חשבתי. זה המאני טיים שלך, חבוב. ואנחנו עדיין לא חלק מאיזושהי כת בסבנטיז שבה כולם חוגגים עם כולם וחיים את הרגע. הייתי רוצה כמובן שכך ייראו חיי, אבל נולדתי פרגמטית מדי לעולם הזה. קשר כזה לא ממש יחזיק או יאריך ימים. נדרשות יותר מדי סבלנות ואורך רוח, המון קבלה ואקסטרה נשימות עמוקות. השקעת אנרגיות גדולה מדי עבור מעט סקס מטונף וחסר עכבות. החזרתי את עצמי לפלנטה תוך חזרה על מנטרת הפוקוס. תתרכזי. תתמקדי. אל תסטי. בסוף זה ישתלם לך. זו בסך הכל עוד מכה קלה בכנף.

וכך אספתי את עצמי בצער ונטשתי את הקשר. ואת כל שרשרת ההנאות הכרוכות בו. לא כי לא נהניתי להעמיד פנים שאני בת עשרים שוב, אלא פשוט כי הסטייה היתה גדולה מדי עבורי. ואולי, רק אולי, כי אני פשוט מסרבת להאמין. שזה הכי טוב שיש.

>> לטור הקודם של לילי רוז: קח את הבת שלי, בבקשה!