רגשות, זה כל הסיפור - הבלוג של שחר בן-פורת

מאיה מיכאלי: האומץ לשאול שאלות

המסע של מאיה הסתיים השבוע אבל המורשת שלה תמשיך לחיות. הדרך בה בחרה להתמודד עם מחלה הסרטן נותרה מעוררת השראה

שחר בן-פורת

17/04/2014


ברגעים בהם פינטזנו מה יקרה כאשר היא תבריא, ידענו שהמסר של מאיה יכול לחצות גבולות ועולמות. הדרך בה בחרה להתמודד עם מחלת הסרטן - ללא טיפולים רפואיים, בהתבסס על עבודה רגשית, תזונה, נשימות והרבה הילינג - היא כל כך ייחודית ונדירה, שאם היא היתה מבריאה בדרך הזו אנשים היו רוצים לשמוע אותה.

זה לא קרה. אחרי 5.5 שנים של התמודדות אמיצה מאוד עם המחלה הזו, מאיה הלכה השבוע לעולמה. אני יודע שטוב לה היכן שהיא נמצאת עכשיו וכל כמה שהלב שלי ושל כל אוהביה שבור כעת, אני מגייס את הכוחות כדי לספר לכם על המסע שהיא עשתה. מבחינתי, היא כמו משה רבנו, שהגיע אל שערי הארץ המובטחת אך לא נכנס בה.

מאיה 1

צילום: מעין וקנין

לבחור את הדרך

הרבה אנשים נדהמו לאורך השנים לשמוע שמאיה בחרה לוותר על טיפולי כימותרפיה והקרנות. אפשר להסתכל על כך כאומץ, אבל הסכמתי איתה שבכל מקרה, בכל דרך טיפולית, צריך אומץ. הטיפולים הקונבנציונאליים עתירי תופעות הלוואי דורשים הרבה אומץ כדי לבחור בהם לא פחות מאשר לוותר עליהם. מאיה התלבטה בכך עמוקות, התייעצה עם רופאים, מתקשרים, מכל העולמות. בסופו של דבר היא החליטה לקחת את מה שרבים מגדירים כסיכון, ולצאת לדרך אחרת, שונה.

השוני העיקרי אינו רק בטכניקות בהן היא השתמשה. העיקר היה בבחירה לשאול שאלות. כתלמידת רוח ותיקה, כמורה ומטפלת ברפלקסולוגיה, היא החלה ליישם בשלב הזה של חייה את מה שהיא חיה לפיו כל השנים. כלומר, לא לקחת כמובן מאליו את מה שנהוג, את מה שמקובל, אלא לשאול שאלות ולבחור את הדרך הטובה ביותר עבורה, זו שהיא מרגישה בה בנוח.

זה האומץ הגדול ביותר שהיא הפגינה וזה עיקר המורשת שלה בעיניי: זה לא משנה באיזו דרך אתם בוחרים לחיות, זה לא משנה באיזו דרך אתם בוחרים לטפל בעצמכם במידה ואתם חולים, חשוב שתשאלו את כל השאלות. אל תקחו דבר כמובן מאליו, אל תהססו לבדוק אפשרויות, אל תשכחו להרים כל אבן בדרך. רק כאשר אתם מבררים עם עצמכם מה הדבר שאתם מאמינים בו, שאתם רוצים אותו, לכו אחריו. גם אם אתם נעזרים בדרך ברפואה קונבנציונאלית, חשוב שתבחרו בזה מתוכם, ולא תעשו זאת כאוטומט כי "ככה נהוג".

מה קורה ברגשות?

אני מאמין שהבחירה של מאיה בדרך המסוימת בה היא הלכה בכל שנות המחלה אפשרה לה לחקור את הסרטן מכיוונים נוספים. דווקא משום שלא התמודדה עם תופעות הלוואי של הטיפולים הקונבנציונאליים, היא היתה פנויה לחוקר את עולמה הפנימי.

היא הלכה אל מעבר לגוף, מעבר להיגיון, וחיפשה את המקורות הרגשיים שאפשרו למחלה הזו להתפרץ. תוך שהיא מתבססת על תפיסה שהיא עבורי ועבורה אמת מוצקה - כל מחלה בגוף מקורה בחוסר איזון רגשי-מנטלי - היא בחנה את עצמה לעומק.

בדרך היא נעזרה במורים ואנשים מעוררי השראה. חלקם אינם יודעים זאת ואחרים כן. אם זו שרה חמו או ברנדון בייס, ד"ר ברוס ליפטון או אניטה מורג'אני. אנשים שחלקם עמדו מול אתגרים פיזיים בלתי הגיוניים (בהם סרטן) והצליחו לחולל שינוי שהוא בבחינת נס. היא שאבה מהם השראה לא רק ביחס ליכולת הריפוי הבלתי נתפסת של הגוף, אלא גם בהתבוננות העמוקה שלהם על הקשר בין הגוף לרגש; כיצד ריפוי רגשי יכול לסייע לריפוי הפיזי.

הצלחה מסוג אחר

מאיה לא הצליחה בכך לכאורה, אך אני רואה זאת אחרת. היא התמודדה במשך 5.5 שנים עם סרטן שד אלים במיוחד. כמעט ללא טיפולים קונבנציונאליים (היו מעט כאלה בחודשים האחרונים לחייה כדי להקל מעט על סבל נקודתי) היא חיה הרבה מעבר לתחזיות של הרופאים, שהיו מודאגים מהחולה שלא רוצה טיפולים.

הסרטן אמנם הלך והתפשט בגוף שלה, אבל באורח פלא אפשר לה לאורך כמעט כל השנים הללו לחיות ללא טיפולים רפואיים. אין זה דבר של מה בכך: התפשטות של גידולים בגוף יכולה לגרום לסיבוכים שלא הורגים אבל מחייבים טיפולים רפואיים לא פשוטים. במקרה של מאיה, דבר מזה לא אירע ממש עד לחודשיה האחרונים.

אני נותן את הקרדיט לכל זה לדרך בה היא בחרה לטפל בעצמה. היא נקטה בגישה עדינה ביחס לגוף שלה, והסרטן, כל כמה שהוא היה אלים, גילם בתוכו מידה של חסד שאינה מובנת מאליה.

יש הרבה מהטרגדיה כשמישהו צעירה כל כך (41) הולכת לעולמה, ואני אבכה על כך ואתגעגע אליה עוד שנים רבות. אבל אני שמח שהיא חיה ומתה כפי שבחרה. בעיניי, עדיף לחיות חיים קצרים המבוססים על נאמנות לאמת שלי מאשר חיים ארוכים של פשרה.