סיפורים מהקישקע - הבלוג של גלית דיאמנט

עדיין, מותר האדם מהבהמה.

יתרון האדם על הבהמה נמצא בקווים האדומים שהוא מייחס למציאות התחתונה שלו, לרבות הדרך שבה הוא מפריש פסולת, והדרך שבה הוא מתייחס לאיבריו הפרטיים. במילים אחרות, אדם לא מתבזה כבהמה כי הוא בוחר בכל יום מחדש ללבוש תחתונים ולחרבן בדלת סגורה.

גלית דיאמנט

04/11/2014


לא, אין לתאר את הקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים מדברים בשבחה של נטלי כהן וקסברג. שמישהו יסביר לי, אחת ולתמיד, איך בחורה שעומדת ביד ושם וצווחת - קבל עם, עדה ושיער בבית השחי - מונולוג נוטף שנאה על ניצולי שואה, שמחרבנת בפרהסיה, ועוד על דגל המדינה ששומרת עליה - יכולה להיתפס בעיני אדם אינטליגנטי לכאורה כ"אקטיביסטית מבריקה שקוראת תגר על כל הסמלים והולכת רחוק עם האמת שלה". על איזו פאקינג אמת מדובר? שמישהו יאיר את עיני הסומות, את מוחי החלול ואת סולם הערכים ההומניסטיים הכה לא מתקדם שלי.

embedded by Embedded Video

embedded by Embedded Video

שיהיה ברור: אין לי מה לומר לפוסטמה. שמוסדות השלטון יטפלו בה. שהמשטרה תעצור אותה, שמערכת הבריאות תפוצץ לה את הסיסטם בסוללת כדורים ומכות חשמל לרוב ושהכנסת תוציא אותה ושכמותה מחוץ לחוק בקריאה שניה ושלישית ובאותה הזדמנות תשלח אותה ואת חבורתה לרעות באחו של עזה יחד עם אחותה טלי פחימה. היא מעניינת אותי כקליפת השום ואין סיכוי בעולם שאתן לה כאן במה או חצי במה. במקרה הטוב היא פסיכית עם קבלות, ובמקרה הפחות טוב היא פשוט ילדה מטומטמת עם חסך עצום בתשומת לב יחד עם תסמונת אקוטית של חצ"ב (חוסר צעצועים בילדות, ג.ד.).

מה שמטריד אותי, מקומם אותי ומוציא לי את הווריד מחדש הוא עדת המעריצים שיש לדבר הזה. איך אדם נורמטיבי מהישוב יכול להפגיז את הרשת בדברי שבח על האישה והתופעה. איך אדם עם קומון סנס יכול להיחלץ להגנתה ולומר שאין בה דופי כי חירבנה גם על דגלים של מדינות אחרות? מה בדיוק עובר לך בראש כשאתה מקרבן אותה בשקל תשעים?

הרי גם לפילוסופיה של  Art for art's sake , עליה הרבו לדבר ולכתוב אנשי ספר והגות מראשית המאה ה-19 ועד היום, יש קווים אדומים, ואני שואלת איפה הקווים האדומים של עדת המעריצים הזאת. איפה ערכי היסוד הבסיסיים ביותר. אני כבר לא מדברת על כבוד הדגל, כבוד המדינה, כבוד ניצולי השואה או כבוד חללי צה"ל ופעולות האיבה. אני מדברת על כבוד האדם.

קהלת כותב: "מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל". הוא טוען, שיתרון האדם על הבהמה נמצא בקווים האדומים שהוא מייחס למציאות התחתונה שלו, לרבות הדרך שבה הוא מפריש פסולת, והדרך שבה הוא מתייחס לאיבריו הפרטיים. במילים אחרות, אדם לא מתבזה כבהמה כי הוא בוחר בכל יום מחדש ללבוש תחתונים ולחרבן בדלת סגורה.

אין ל בעיה עם חופש הביטוי ואין לי בעיה עם מיצגים אמנותיים בשם האמנות, אבל יש לי בעיה רצינית כשמפרשים אקט בהמי כאמנות בת זמננו.

לקרוא למי שמחרבנת בפרהסיה על דגל ישראל אמנית רדיקלית מבריקה שכואבת את כאבה של מדינת ישראל זה כמו להגיד על היטלר שהיה ג'יניוס חברתי, או על חנין זועבי שהיא פמיניסטית נאורה, או על דאעש שהם בכלל סוג של מיצג פוסט מודרני. די נו. תתקדמו.

embedded by Embedded Video