עוטפת בארז - הבלוג של מירית וולך

היה לי חבר היה לי אח: זווית ראיה

פרוייקט חדש בבלוג, פרוייקט היה לי חבר. כל הפרטים בפוסט

מירית וולך

26/12/2015


20150929_142510

זוכרים את הפוסט שלי על חברות ועבודה? אז הנה טוויסט קטן.

יש לי מעגל חברות, וחלקן עצמאיות.
לזכרה של נעמה הנקין ז"ל שהיתה חלק מהמעגל הנ"ל, ותמיד ידעה לפרגן לעצמאיות אחרות, ולכבודן של חברותיי הנהדרות, החלטתי מדי פעם לחשוף פה בפוסטים חברות שלי.

במובן מסויים כבר עשיתי את זה בעבר, כי כתבתי פוסט על לידה ביתית בעזרתה של חברתי תחיה הדולה המופלאה, וכתבתי פוסט על סטריפינג בעזרתה של חברתי נעמה הדולה הלא פחות מופלאה.

אבל עכשיו זה יהיה סוג של "פרוייקט". זה לא יהיה מסחרי במובן הרגיל, למרות שזה יציג עסקים. וזה תמיד יתחבר לנושאי הבלוג שהם בעצם החיים שלי. ואלו לא יהיו הפוסטים היחידים פה, אל חשש.

בכלופן קבלו את הראשונה שבהן, רננה צור היצירתית מאוד, שתרמה לפוסט את השיר היפיפה הבא:

זווית ראיה

אני צפיתי
בנוף הנהדר
מבעד לזגוגית החלון
בקצף הים
ובמרחבים האין סופיים.

 כל שאתה ראית
היו
זכוכית שרוטה ועמומה
ולשלשת יונים.

לרננה יש המון מעלות וגם המון שירים מדהימים, היא דווקא רצתה שאשתף אתכם בשיר אחר, אבל השיר הזה תפס אותי ישר בגרון, אז ביקשתי ממנה רשות להשתמש בו בפוסט, והיא, מקסימה שכמותה - הסכימה.

(עוד על רננה בתחתית פוסט זה)

20151019_084758

כמי שב6 השנים האחרונות מגדירה את עצמה קודם כל כאמא, ורק אחר כך כל השאר. ויותר מזה, כמי שבחיים לא חשבה שתעשה ככה (גם כי לא האמנתי שאזכה להיות אמא, אבל גם כי עד שהפכתי לאמא הגדרה שכזו לא נראתה לי משהו שאי פעם אתחבר אליו), אני מזדהה עם השיר בכל כך הרבה מובנים.

כי אמא היא מצד אחד עבודה סיזיפית, יומיומית, שחורה, לא פשוטה, שלא פעם היא שריטות ועמימות ולשלשת, ולא פעם היא כל כולה מה לא עשיתי נכון היום.
ומצד שני אמא היא שאיפות, וריצה למרחקים מאוד מאוד ארוכים, והבניה, ואופק שהוא תמיד תמיד מרחב אינסופי.

וגם כי מבחוץ אני בטוחה שרואים אותי בדיוק ככה, שרוטה, עמומה, אין לי זמן לעצמי, אני לא עונדת תכשיטים כמעט (כי הילדים מכסחים אותם), אני בקושי מסתכלת במראה לפני שאני יוצאת וכן הלאה. אבל יש בי כל כך הרבה יותר מזה, יותר ממה אני משקיעה כרגע במראה החיצוני שלי, עולם ומלואו שחשובים לי כרגע יותר ותופסים את רוב זמני.

וגם כי אני מקווה שכל חיי אזכה לראות את ילדיי כמות שהם, את היהלום המתנוצץ שם ומה באמת קורה איתו, כמה טוב הוא משפיע על העולם, כמה הבחירות שלו טובות לו ולדרכו, שאצליח לראות את מה שעשו ולא לראות את מה שהם לא עושים.

וגם כי אני מרגישה שבמובנים מסויימים באמת התכסתי לשלשת, התעמעמתי. זנחתי כיווני קריירה בשביל עבודה קרובה לבית. אני מוותרת לא פעם על הנאות וכיופים כי למי כבר יש כח למצוא בייביסיטר. אני כבר לא זוכרת מה תחומי העניין שלי (מלבד קריאה) או מי אני בלי הילדים. אבל העושר המדהים שהוא הורות (אוי, כמה שאני נשמעת לא אני), או בואו נדייק - העושר המדהים שהוא ארבעת הילדים המופלאים הספציפיים שלי, הם מפצים על כל זה. וזה בסופו של יום מצב זמני. עוד שנתיים-שלוש כשהיונק יהיה בן שלוש-ארבע כבר יהיה לי הרבה זמן לחזור להיות מירית לא פחות מאשר אמא מירית.

יש עוד הרבה מחשבות שעולות בי לשמע השיר, אבל את השאר אשמור לעצמי, ברשותכם.

***************************

11143303_1647448685486959_489799779474253612_n

רננה צור, אמא לשלושה שובבים, וכותבת שירים לשעבר. היום משקיעה את היצירתיות שלה בסטודיו לעיצוב גרפי בשם 'מחוצלה קופסא', ומתעסקת בבניית תדמית גרפית לעסקים קטנים.