irisb - הבלוג של להיות אמא.

חוסר ודאות או: לנשום עמוק

  לפני שהתחלתי את הטיפולים חשבתי על כל הדברים שמפחידים אותי .  עבר מאז קצת יותר מחודש, וכבר אפשר לעשות רשימה של כל הדברים שלא לקחתי בחשבון. לא נודע מול המציאות.   זריקות זה לא נורא. זה מעיק, זה קצת כואב, אבל מסתדרים. לקום מוקדם בשביל להגיע לביקורת ולבדיקות דם זה די מעצבן. מצד שני, לפחות […]

להיות אמא.

03/06/2015


 

לפני שהתחלתי את הטיפולים חשבתי על כל הדברים שמפחידים אותי .  עבר מאז קצת יותר מחודש, וכבר אפשר לעשות רשימה של כל הדברים שלא לקחתי בחשבון. לא נודע מול המציאות.

 

זריקות זה לא נורא. זה מעיק, זה קצת כואב, אבל מסתדרים. לקום מוקדם בשביל להגיע לביקורת ולבדיקות דם זה די מעצבן. מצד שני, לפחות לא מפסידים יותר מדי עבודה. והאחיות נחמדות. את הפרצופים בחדר ההמתנה לומדים לזהות יחסית מהר. אלה שיושבות עם תיק רפואי ביד הן הבנות של ההזרעות. אלה שיושבות בידיים ריקות מטופלות במקום אחר. יחידות הפריה, רופאים פרטיים. הן תמיד שקטות יותר. מזל שיש סמארטפונים.

 

מצד שני:

 

האולטרסאונד זה על הבוקר. הרופא התורן מקריא את הממצאים לפקידה. אם זו הרופאה הקבועה שלי, יש קצת תובנות. אם לא, אז לא.

תוצאות בדיקות המעבדה מופיעות באתר / באפליקציה כבר ב-12.

מהיחידה יתקשרו אלייך עם הנחיות עד 3. וכך עובר לו בוקר. ועוד בוקר. וכשהמצב לא ברור, כמו עכשיו, זה נדמה כמו נצח.

 

נו, שיתקשרו כבר.

 

ואפילו לא הייתה עדיין שאיבה. ועדיין אין ביציות, ואין עוברים, ועוד לא הייתה החזרה.

 

לחכות, להמתין, לכסוס ציפורניים. חוסר הודאות הזה מכלה.

 

יום ועוד יום. את כבר מבינה קצת יותר מה הרופאה ראתה בבוקר. את כבר מבינה יותר טוב את משמעות בדיקות הדם. ועדיין, הדקות המייסרות האלה עד שהמילה "IVF" מופיעה על הצג עוברות כל כך לאט.

את לומדת לייחל לבקרים עמוסים, לפגישות, לשיחות טלפון אינסופית. קופצת מכל שיחה שנכנסת בשעה 13:40. מנסה לקצר, שלא פתאום יתקשרו.

 

אני מדמיינת את השבועיים שבין ההחזרה (כשנגיע לזה..) והבטן שלי מתכווצת.

 

לנשום. לנשום עמוק. להכניס ולהוציא אוויר.