רצות על הכל - הבלוג של נבחרת הרצות של סלונה

אנחנו ביחד, עד לשריקת הסיום

5 שבועות לתוך אתגר findyourmore, הרצות שלנו מגלות את הדרייב המטורף שקבוצת נשים יודעת לייצר. על הכוח הבלתי נגמר של אחוות נשים, ומה הוא עושה לחוויית הריצה של כל אחת מהן

נבחרת הרצות של סלונה

14/01/2016


Sisterhood | צילום: דור נבו

רעות חוצה

הכוח של הקבוצה יביא אותנו לקו הגמר

תמיד האמנתי שריצה היא ספורט עצמאי. כל מה שאת צריכה הוא זוג רגליים בריאות, נעלי ריצה מעולות וכמובן מוטיבציה לקרוע את השביל בפארק.

אבל מה שקבוצת הריצה המהממת שלי, run4ran#, לימדה אותי, הוא שאמנם כל אחד יכול לרוץ לבד בפארק, אבל כדי להתעלות על עצמך ולצלוח את הרגעים הקשים שמאיימים לשבור אותך, את זקוקה לחבורת נשים אמיצות שתדרבן אותך לרוץ את הקילומטר האחרון, שתעצור אותך מלהתחיל ללכת. בזכותן אני מגלה בכל אימון מחדש שאני יכולה לרוץ הרבה יותר ממה שחשבתי, שאני מסוגלת להתעלות על הקשיים, הכאבים והנשימות המהירות בזכות האנרגיה שממלאת את מסלול הריצה שלנו.

השבוע שוב עלינו מדרגה כשהתחלנו לרוץ למשך פרקי זמן ארוכים יותר ברצף, לא עוד ריצות קצרות של כמה דקות לפני ההליכה המבורכת, השבוע התחלנו לעבוד באמת, ואולי זה מה שהביא למצב מעניין: כולנו הפכנו לקבוצה אחת. אף אחד לא ניסתה לרוץ מהר יותר או להתרחק מהשאר, אנחנו ביחד. עד לשריקת הסיום.

בהתחלה עוד היה לי קשה אבל אחרי כמה דקות הגוף כבר שכח שהוא רץ, הוא אפילו שכח שפעם הוא שנא לרוץ ונשבע שלא יעשה את זה לעולם.

עשרים דקות שלמות של ריצה עברו במהירות בזכות כוחה של הקבוצה. אפילו כשאת מנסה להישבר ההתרגשות והאנרגיה המתפרצת מסרבת לעזוב את הרגליים, לגרום להם לעצור. בשריקת הסיום הרגשתי ניצחון, הסתכלתי עלינו, על אלה שבחיים לא רצו לפני, על אלה שניסו להתמיד ולא הצליחו ואפילו על אלה שכבר עברו מירוץ או שניים בחייהן והרגשתי את כוחה של הקבוצה, הכוח שיביא אותנו לקו הגמר.

BOOST השבוע: להרגיש איך תוך כדי ריצה בכלל שכחת שאת רצה, ואז להיזכר בזה ולהתפקע מגאווה.

נשמתי עמוק: רגע לפני ריצת 20 הדקות הראשונה בחיי, הרגשתי שאני הולכת לחצות הר ובאמת חציתי אחד כזה בראש.

findyourmore# - השבוע סידרתי את בגדי הספורט החדשים שלי בארון, ואני שפעם רצתי עם חולצת סוף המסלול של בעלי ובוקסר מהכרמל, הרגשתי איך פתאום הארון שלי ואני קיבלנו אופי, אופי של ספורטאית.

תראו אותי! סושי מפנק אחרי הריצה ושכחתי מהכל.

צילום: דור נבו

ריי שגב 

התמיכה והפרגון לא מפסיקים להפתיע אותי

השבוע שמתי לב למשהו מדהים. שמתי לב לכוח שבקבוצה ולשיתוף בהישגים של כל יחידה בתוכה. פתאום ראיתי שבנות הקבוצה שלי מתקדמות כל אחת בקצב משוגע. כולן מתאמנות לבד מעבר לאימון עצמו, וההישגים מרגשים ממש. בתחילת הפרויקט אף אחת לא תיארה לעצמה שתצליח להגיע לכאלה מרחקים וכזאת סיבולת במהירות רבה כל כך והיד עוד נטויה, בסך הכל עבר רק חודש מאז התחלנו. אני זוכרת שכולן היו די סקפטיות ולא האמינו שיצליחו אי פעם לרוץ יותר מכמה דקות בלי הפסקה אבל הנה, אפילו אלה שלא רצו מעולם לפני הפרוייקט, רצות היום כבר כמה קילומטרים בלי הפסקה.

ליאורי שהפסיקה לרוץ עקב פציעות, היום לא מוותרת לעצמה. עדנה ושירה שאף פעם לא ניסו לרוץ, הפכו למורעלות שבקבוצה. פבלינה, סתיו, סוזי, ליבנת ועוד, שנאו לרוץ אפילו לאוטובוס, ותראו אותן עכשיו – מלכות.

אנחנו קבוצה הטרוגנית מאד גם ברמה וגם בגילאים, יש חלק שהאימון בא להן בקלות ממש ועדיין התמיכה והפרגון לא מפסיקים להפתיע אותי. מיטל יודעת לאתגר את כולן ואנחנו ממש נמצאות שם אחת בשביל השניה במשך כל השבוע, לחבק, לתמוך ולהרים את המורל. אני צובטת את עצמי כל יום מחדש. אבל זה הכי אמיתי שיש.

BOOST השבוע: ראונק, האיילה האהובה שלנו שהיא הצעירה ביותר בקבוצה, רצה השבוע במרתון טבריה, עם כל המבול שהיה שם, וכולנו קיבלנו בוסט של השראה!

נשמתי עמוק: הגוף כואב, עייף, גם נפשית. זה לא פשוט בכלל העניין הזה. ברור לי שאם בנות הקבוצה לא היו שם בשביל לחזק אותי, יש סיכוי גדול שלא הייתי מצליחה להתמיד.

findyourmore# - רצתי 45 דקות ברצף! מי היה מאמין לפני חודש שזה מה שיהיה.

תראו אותי! girlsonfire# קבוצה מושלמת. אוהבת אותן.

צילום: סולאל פקיאל

רוני כהן 

אלו הן השעות "שלנו"

אני, כשאני רואה קלישאה, אני בורחת ממנה בריצה קלילה (שלא מאפיינת אותי). אבל איכשהו, על אף סלידתי העזה מקלישאות, אני לא יכולה להמנע מלהגיד בקול רם שהחיים שלי, או לפחות החיים הספורטיביים שלי, מתחלקים ללפני ואחרי שהכרתי את נשות קבוצת adivas#.

מהצד, אף אחד לא מבין מה הסיפור, הרי רצתי גם לפני, לא?! אז נכון, עכשיו אני רצה קצת יותר, אבל למה לחפור על זה כל כך הרבה? מה הביג דיל? ויותר מזה, מה זה נותן לי?

אם מסתכלים על זה לא מהצד, או יותר מדוייק לומר, ממש בפנים, אצלנו בקבוצה זה נראה אחרת לגמרי. עבורנו, אלו שזורקות הכל פעמיים בשבוע ב 19:30 בערב, אחרי יום עבודה, אחרי ילדים מתישים, אחרי בעלים שלא מבינים ממתי כל כך חשוב לנו לעשות ספורט, אחרי בוסים ומיילים וטלפונים והודעות, עבורנו מדובר בהפוגה.

השעות שאמורות להיות הכי קשות בשבוע, הפכו להיות השעות "שלנו" והריצה הפכה להיות קצת כמו מאהב מרגש, כזה שמחכים כבר שיגיע. שלא יהיו טעויות, לרבוץ על הספה ולנשנש עם "סקס והעיר הגדולה" הרבה יותר מפתה אותי מללבוש טייץ, להרגיש דובה, לצאת החוצה בערב, בקור, אחרי יום מפרך. אבל יש משהו שלא מניח לי, משהו שלא מרפה, משהו שלא משחרר, לא מדובר על מצפון וגם לא על רצון לא מודע להיות נדיה קומנצ'י - מדובר על קבוצת הוואטסאפ שפועלת ופועמת 24/7: "הקבוצה של חווי!".

בסופשבוע האחרון הפייסבוק רעד פתאום, אחרי אינסוף תלונות על האימונים הקשים והקור האיום, החלו להציף את הפייסבוק פוסטים המתעדים הישגי ריצה מפתיעים. נשים שלא רצו בשביל גלידה בשקל תשעים במקדונלדס, יצאו מהבית מיוזמתן והחלו לרוץ. אני כמובן לא יכולתי לשאת את העובדה ש"רק אני לא", אז הפתעתי, בעיקר את עצמי, עם זוג נעלי ULTRA BOOST בבוקר יום ראשון ששלחו אותי לרוץ 7.24 ק"מ לראשונה בחיי. למרות שבנות adivas היו במשרד באותם רגעים הירואיים, אני מוכנה להישבע שהן היו איתי, מחאו לי כפיים וצעקו לי שאני יכולה, שאני מסוגלת, שאני שווה את המאמץ.

BOOST השבוע: הצלחתי לרוץ 7.24 ק"מ לראשונה בחיי. אמנם רצתי לבד, אבל הקבוצה ליוותה אותי בכל צעד.

נשמתי עמוק: חווי המדריכה מכריחה אותי לעשות פלאנקים. זה עדיין נראה לי בלתי אפשרי, אבל אני משתפרת.

findyourmore# - יכול להיות שכל אחת מאיתנו מרגישה לפעמים קצת חסרת יכולת לבדה, אבל ביחד יש בנו משהו חסר גבולות.

תראו אותי! אני והאישה שמשנה את חיי, חווי.

צילום: סולאל פקיאל

מורן מישל

כשהגלים מתחזקים מתגלות החזקות

לפני שנה וחצי, כשבחוץ רעמו אזעקות צבע אדום, עשיתי את דרכי למסע נשים שהבטחתי לעצמי הרבה שנים קודם לכן. ימים ארוכים התלבטתי אם זה הגיוני לצאת מהארץ במצב בטחוני שכזה. עוד בשדה התעופה, כשפגשתי את 35 הנשים הזרות שהיו שותפותיי ל-10 הימים הבאים, הבנתי שאיתן יהיה הרבה יותר קל מאשר לבד.

לפני חודש, כשיצאתי לראשונה לנמל תל אביב כדי לרוץ אחרי שנתיים של חוסר תנועה, שוב נדנדו לי מחשבות טורדניות. קר נורא, והקטנה עוד יונקת, ואיך אעזוב בית עם חמש ילדות 3 פעמים בשבוע ועוד בשביל לרוץ. סתם לרוץ. הרי זה לא משהו שאי אפשר לדחות עד הקיץ או עד שילכו לצבא.

כשפגשתי את חבורת מופרעות הקשב, ADHD#, הקבוצה הכי ורודה והכי – טוב, פשוט הכי הכל - בפרויקט המטורף הזה, שוב באה לי בבום ההכרה שכשקבוצת נשים מתלכדת לקראת מטרה אחת, לא משנה אם הן זרות גמורות – מיד היאוש נעשה יותר נוח, והכל אפשרי.

זה לא קל. באמת נורא קר בימים האחרונים. גם באימונים בלילה וגם בימי שישי בבוקר כשצריך לרוץ נגד הרוח. אבל כשיש עוד 25 נשים שמבוקר ועד ערב לא מפסיקות לתקתק הודעות בוואטסאפ הקבוצתי ומספרות אחת לשנייה כמה רצו, מתי ולאן, מה אכלו לפני ואחרי, ומרימות אחת לשנייה בפרגונים, תשואות ועידודים אין קץ – את רצה. כמו הרוח את רצה.

אני מודה שזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בפרויקט. פעם את למעלה ופעם את למטה. לפעמים האימון קשה לך ולפעמים לאחרות. אבל ביחד את אף פעם לא לבד. אין לתאר את הדרייב המטורף שקבוצת נשים יודעת לייצר. הרים אפשר להזיז ביחד. או כמו שאומרים אצלנו בחיל הים, ובדיוק כמו שכתבה איילת שלנו אחרי אימון קשה מאוד וקר בטירוף אתמול בערב – כשהגלים מתחזקים מתגלות החזקות. וואלה, התגלינו!

BOOST השבוע: זכינו. הקבוצה המאוד מופרעת שלי היא הקבוצה הזוכה באתגר הראשון בפרוייקט וקיבלנו פרס סופר שווה. מודה שהיה לי רגע של "היי" לראות את השמחה של החברות כשקיבלנו את הפרס.

נשמתי עמוק: אם כבר מדברים על נשים, ידוע שבכל קבוצת נשים יש גם רגעים של קשקשת פחות נעימה. השבוע היה מן רגע כזה, קצר ומיותר. נשמתי עמוק, הזכרתי לעצמי שאנחנו חבורה של נשים מאוד שונות זו מזו, שכל אחת היא עולם ומלואה, וחזרתי להתמקד בכוח הנפלא של קבוצה נשית.

findyourmore# בשבת בבוקר יצאתי לרוץ. הפעם הפעלתי את האפליקציה כי החלטתי להתחיל להציב מטרות. כיוונתי לשעה רצופה של ריצה, והשארתי פתח לוותר אחרי 45 דקות. ככל שהדקות עברו, המטרה הפכה חשובה וקרובה יותר והיה לי ברור שאני רצה להשיג אותה. הצלחתי וזו תחושה נפלאה.

תראו אותי! רצות יחד. זה אומר הכל.

צילום: סולאל פקיאל