הבלוג הסודי - הבלוג של אחת מאיתנו

הדרך החדשה של ריבקי

הבחירה של ריבקי הישראלי להתגרש מבעלה הפצוע היא בחירה שאין אישית ממנה אך הפכה למוקד לדיון ציבורי שאי אפשר לעצור, גם אם לנו, הציבור, אין בדל של זכות לשפוט

אחת מאיתנו

30/05/2017


** עדכון 16.4.18 **

לאחרונה, ריבקי הישראלי נישאה בשנית. בערב יום הזיכרון (יום שלישי 17.4.18) ישודר ביס דוקו הסרט "גלי הדף" המספר את סיפורם של בני משפחות של נפגעים וביניהם סיפורה של ריבקי 

ריבקי ויהודה הישראלי (אלבום משפחתי)

ריבקי, הסיפור שלך הוא לא הסיפור שלי, אבל הסיפור שלך החזיר אותי 20 שנה אחורה, לסיפור שלי. אני האישה שמצאה את עצמה פתאום חיה עם גבר שהפך להיות מישהו אחר, שלא היה יותר האיש איתו עמדתי מתחת לחופה רק שנה וקצת קודם לכן, אני האישה שהרגישה שהספירלה שבה הוא נמצא בדרך למטה למעמקי השחור של המשבר שלו, גוררת גם אותי פנימה ולמטה, בסחרור שאי אפשר לעצור אותו. אני האישה שאחזה בידו וניסתה למשוך מעלה, ניסתה לשחרר אותו מהחשיכה של עצמו, אבל לא הצליחה כי זה לא היה אף פעם באמת בידי. אני האישה שהבינה שרק אם אשחרר את עצמי אוכל לשחרר גם אותו ולאפשר לו לצאת מזה, או שלא, בכוחות עצמו, כי לפעמים הדברים שאנחנו עושים בשביל להציל אחרים רק זורקים אותם עמוק יותר למחשכים.

אני האישה שיודעת שההחלטה לקום וללכת היתה ההחלטה הנכונה, ההחלטה שהצילה אותי ובסופו של דבר גם אותו, אבל חיה עד היום עם רגשות של כישלון ושל אשמה, כי אולי הייתי צריכה לנסות עוד, לעשות יותר. הראש שלי יודע שזה לא כך, אבל הידיעה הזאת והמציאות שהיא משקפת לא משנות את מה שקורה בבטן שמתכווצת בכל פעם שאני חושבת על היום שבו החלטתי להגיד "די, עד כאן".

הסיפור שלך הוא לא הסיפור שלי, כל סיפור הוא עולם בפני עצמו וגם הנסיבות שונות מאוד. האיש שהיה שלך הוא חייל שנשלח לקרב ולא באמת חזר, הסיפור שלך ושלו הוא סיפור של מדינה שלמה, מרגע שהוא החל לא היתה לכם את הפריבילגיה לחיות אותו בשקט, בפרטיות, רחוק מהעין הציבורית. בסיפור שלך יש גם ילדים שהופכים את התמונה למורכבת עוד יותר, כאילו שהיא כבר לא מורכבת ללא נשוא גם ככה.

לי היתה הפריבילגיה להציל את עצמי ולחיות עם התוצאות מבלי שנאלצתי לעמוד בפני חבר שופטים של מדינה שלמה. מי שלא היה צריך לדעת לא ידע אז ולא יודע עד היום. לך מהרגע הראשון לא היה סיכוי להתמודד עם המצב הזה בלי אור הזרקורים ואולי בגלל זה בחרת להכריז בציבור על ההחלטה שלך, כדי שלפחות תהיה לך המילה הראשונה, כי את המילה האחרונה יגיד הציבור ממילא וגם את כל המילים שבאמצע. לך אין על זה שליטה. אם ברגע הראשון לא הבנתי את בחירתך להצהיר בציבור על החלטתך, במחשבה שניה אני מבינה אותה קצת יותר ומכבדת את יכולתך לגלות אומץ גם כך.

קטונתי מלשפוט אותך, אני לא את ואני לא מסוגלת אפילו לדמיין מה עבר עלייך בגיל צעיר כל כך. אבל בלי שתהיה לי הזכות לכך אני אומרת שאת צודקת, שעשית את הדבר הנכון, שהבחירה שלך לעזוב היא בחירה של תקווה, של חיים, שהצלת את עצמך כי יש מצבים שלהציל את עצמך זה כל מה שיש, כל מה שאפשר להציל.