משקפיים ורודים - הבלוג של יסמין כהן

שדים מהעבר

אני רוצה להאמין שיש שם גברים אחרים. שאמצא לי את אותו האחד שירצה כמוני, אהבה שטומנת בחובה ערכים כמו חברות, ערבות הדדית ואמון. האם זאת בושה לבקש את הדברים הבסיסיים האלה בשוק הבשר שהולך היום? ההיצע הרחב בשוק הגרושים-גרושות / נואשים-נואשות יצר מצב אבסורד בו ברור לשני הצדדים, הגבר והאישה, שאין צורך להכיר לעומק, להשקיע, לתת. הכל הופך להיות טבלאות אקסל ומאזנים של רווח והפסד על מנת למצוא את הטוב ביותר שידך משגת.

יסמין כהן

17/10/2014


shutterstock_189616448

 

 

אני והאהוב שלי בדרך לסופ"ש באחת מערי הנופש בארץ. הזמנו לנו חדר באחד המלונות הכי נחשבים שם, ואנחנו הולכים להתפנק בתוך בריכה, להתפלש בבוץ בריא ולהעמיס הרים של אוכל כי הזמנו פנסיון מלא. כמעט שנתיים שאנחנו יחד, שנתיים של עליות ומורדות, אבל אוהבים. נוסעים ברכב שלו, הוא נוהג ואני בוכה. גיליתי שהגוש הכואב מתחת לבית השחי שלי סרטני ואני מרגישה כאילו בניין התרסק עליי. זאת מכה שמכניסה אותי למצב רוח הישרדותי, לחוסר אונים ולתחושה שהסוף כאן ועכשיו. אחת הנחמות שנותרו לי היא שהוא איתי, כמשענת. החבר הכי אינטימי שלי נמצא כאן לאסוף את השברים ולנחם. באותה הנסיעה הוא מבקש שלא אבכה, אומר לי שזאת רק מהמורה והיא תעבור. זה באמת עוזר, והוא שם כל סוף השבוע, לידי. ואז אני מבקשת בקשה נואשת בין הדמעות שלא מפסיקות לרדת בכל סוף השבוע הזה. אני מבקשת שישמור עליי מהמחלה הארורה הזאת. והוא מבטיח תוך חיבוק. מבטיח ולא מקיים.

טיפול שלישי, ואני כבר לא חזקה וחדורת מוטיבציה כמו שהייתי לפניו. מודה, נחלשתי. אני נראית פחות טוב בעיני עצמי, ושדים מן העבר החלו לרדוף אותי. מערכות יחסים קודמות מציפות אותי וגורמות לי לעשות חשבון נפש נוקב במיוחד. עדיין לא יודעת איך לאכול את העובדה שהאקס שלי זרק אותי ואפילו חודשיים לא התקשר להתעניין בשלומי. בטח הוא המשיך הלאה לדייט הבא. לה, בטח יש שיער, דירה וכסף. מה שתמיד רצה ממני.

אני תקועה במקום, וזה לא אופייני לי. אין לי דרך לעשות את מה שעשיתי בעבר כדי להתגבר על פרידה. אני לא יכולה להירשם לטינדר, לפלרטט, ולצאת לדייטים משככי כאב עד שאמצא את הנפש התאומה שלי. מה אספר לבחור? שאחת לשבועיים אני נעלמת, ולא כי אני מתפרפרת, אלא שבעצם אני שוכבת במיטה ארבעה ימים הלומת כאב? שאין לי שיער כי התערבתי עם חברות, או כי הוא נשר בבת אחת במקלחת?

אז אני נאלצת להסתכל לכאב בלבן של העיניים ולהבין. שאולי הוא לא אהב אותי מספיק כדי להישאר, שהוא העדיף אותי כל עוד הייתי סידור נוח ולא מחייב, ושאני אהבתי אותו אחרת. אהבתי אותו עד כדי לרצות להגיש לו כוס תה כשנהיה זקנים, במרפסת של אחוזת ראשונים. והוא לא.

אני רוצה להאמין שיש שם גברים אחרים. שאמצא לי את אותו האחד שירצה כמוני, אהבה שטומנת בחובה ערכים כמו חברות, ערבות הדדית ואמון.  האם זאת  בושה לבקש את הדברים הבסיסיים האלה בשוק הבשר שהולך היום? ההיצע הרחב בשוק הגרושים-גרושות / נואשים-נואשות יצר מצב אבסורד בו ברור לשני הצדדים, הגבר והאישה, שאין צורך להכיר לעומק, להשקיע, לתת. הכל הופך להיות טבלאות אקסל ומאזנים של רווח והפסד על מנת למצוא את הטוב ביותר שידך משגת. וכנראה שבשביל הגבר שלי המחלה נטתה את הכף נגדי.

כמו תמיד לא מוותרת, חופרת תעלות ומוצאת את החיובי במצב הנתון:

* בינתיים אני נאלצת להתמודד עם עצמי בלי זוגיות אחרי 20 שנים לא לבד.  תכלס, זה מעצים וזה טוב.

* כל ההדחקות של מערכת היחסים האחרונה והקודמות לה עולות וצפות, אז הנפש שלי מתנקה.

* מחליטה ביני לבין עצמי על מה לא אתפשר עוד לעולם.

* הפחד להיות לבד הולך ונמוג.

המשך, כרגיל, יבוא...

 

 

shutterstock_132049751