לנשום מחדש - הבלוג של יפית שזו

לא צריך להתבייש לבקש

''קפה אלמה'' התהווה בזכות הקוראים ברשת. הוא מכיל סיפורים על אמהות וצוק איתן. על תשוקה וגעגועים, בושה וצער גידול הורים. על מחלות נפש מאלה ''שלא מזכירים''. על שוק מחניודה והפרלמנט הירושלמי ובעיקר על אהבה. יפית שזו מבקשת שתעזרו לה להוציא את ספרה השני

יפית שזו

18/01/2015


קפה אלמה

"הוריי ז"ל לא השתמשו כמעט במילות אהבה. אצלם היו מחוות של אהבה.

אבא תמיד עזר לאמא לחתוך את כל הירקות של הקוסקוס ולפעמים כשיצא מהמטבח היה מזיז את אמא ישבן לישבן ככה למדנו תשומת לב באהבה.

בערב שבת אף אחד לא נגע באוכל לפני שאמא התיישבה ככה למדנו כבוד באהבה. באותו ערב שבת תמיד היתה קערת סלט חסה עם לבבות בתוכה. אבא היה דג את הלבבות עם האצבעות ומכניס לאמא ישר לפה. ככה למדנו יופי באהבה.

וכשאמא בכתה אבא היה בוכה איתה וזה לא חשוב שלא ירדו לו דמעות כי אנחנו? אנחנו הרגשנו אותן ככה למדנו רגישות באהבה.

ואם היה קר אז תמיד אבא היה מניח לאמא פילובר על הכתפיים ככה למדנו דאגה באהבה.

ערב ערב כשאבא חזר הביתה מהעבודה לפי השריקה מבחוץ ידענו שהגיע ולפי החיוך של אמא הרגשנו שהיא שמחה שהגיע ככה למדנו יכולת אבחנה.

הוריי לא השתמשו במילות אהבה. הם אהבו זה את זו עד אלוהים ובחזרה. לבטח הם יושבים יחדיו על ספסל בגן עדן וצוחקים יחד ואולי גם מרוצים כשיוצא להם להסתכל אלינו ולראות את אהבת האחים הגדולה שלמדנו מהם..."

קפה אלמה התהווה בזכות הקוראים ברשת. הוא מכיל סיפורים על אמהות וצוק איתן על "סיירת האמהות" שהקמתי כשהילד שלי נכנס לעזה. על תשוקה וגעגועים, בושה וצער גידול הורים. על מחלות נפש מאלה "שלא מזכירים". על שוק מחניודה והפרלמנט הירושלמי ובעיקר על אהבה ואיך שהיא משתרגת במרווח שבין הלייק לסמס והופכת אותנו טובים יותר אחד לשני.

באו לקחת חלק בלידה. בואו להיות שותפים לתהליך ההפקה, בואו לתמוך בפרויקט. בלעדיכם לא אוכל להוציא את הספר לאור. לתמיכה לחצו כאן

*    *    *    *    *    *

אני רועדת מפחד ויחד עם זה יש לי קולות של צלחות עושות יאסו בנשמה. ואיך? איך בזכות הקוראים ברשת שדחפו אותי כמו בולדזור של הנדסה קרבית מצאתי את עצמי כותבת את הספר השני.

מעולם לא ביקשתי מאחרים לעצמי דבר. לא בכסף, לא במעמד, לא בתפקיד, לא בהשתייכות לקבוצה כזו או אחרת. לא בלהתברג. לא היו לי פרוטקציות ולא אנשים שסללו עבורי את דרכי. עובדת קשה בשביל להשיג את שרוצה. כלום לא בא לי בקלות. בשביל כל מה שהשגתי עבדתי כמו חמור גרם.

אני לא יודעת לבקש. לא יודעת איך עושים את זה. לא מכירה איך מתנהגים את זה. קשה לי. קשה לי. קשה לי. אני לא יודעת למה. כי בשביל אחרים אני אלופה לבקש. שתמיד תהי בצד הנותן לימדו אותי. עוד לימדו להסתדר עם מה שיש. בלי דרישות מיותרות.
ומה עם הרצונות שלכאורה מיותרים, אבל כל כך לא? או. זה שמים בצד. חולמים. עד שבונה עולם יעזור ונראה.

זהו שלא. בשבוע שעבר קיבלתי אומץ. פתחתי פרוייקט בהדסטרט להפקת הספר השני שלי, "קפה אלמה" - היכנסו לקישור

לפתוח את הפרוייקט הזה היה בשבילי כמו לעבור את ים סוף, יחד עם כל בני ישראל בחרבה. אשקרה יציאת מצריים. ידעתי שהכי יהיה לי קשה זה הקטע של החיזור אחרי אנשים. לבקש. בערב כבר ישבתי בכורסה הבורדו הפרויקט מונח מול עיניי
ואני התביישתי. מה? לבקש? איך לבקש? אני בדיוק עסוקה. "היי, הקלדתי בחרדה, אשמח לקבל... ככה מתחילים. עצמתי עיניים. ונשמתי. לראשונה בחיי ביקשתי מאנשים תמיכה, ברור לגמרי שבלעדיי התומכים הספר לא יצא לאור.

מלכה לפנייך

חצר המלוכה אף הוא התגייס - מלכה מביאה מלכה. אחת תמכה ואחריה עוד ועוד. ובכלל כך שמעתי את ספר הביכורים שלי, קונות במתנות אחת לרעותה.
והבלוגריות של סלונה שתמיד אבל תמיד איתי כמו ביתר ירושלים באש ובמים.

ואי ואי איזו התרגשות והתגייסות. אפילו נשארתי בחיים כדי לשתף. לבקש זה לא נורא. בטח כשמחכים לך כאלה חיבוקים בצד השני. שתמיד תהי בצד הנותן - אבל לרגע אל תשכחי - להיות גם בצד המקבל. ואני? אני פוחדת ליפול. ופוחדת שלא ירצו "לשבת" בקפה שלי. פוחדת להתאכזב. אבל מה איכפת לי מהפחד בא לי עוד בוק אינעלבוק!! אשמח יותר מאשמח לתמיכה של כולם♥