על סדר היום - הבלוג של Shani Burshtein

מיסוד האלימות

הבוקר יצאתי מהבית והחלטתי ללכת קצת ברגל. היה יום יפה, מחירי הדלק האמירו למחירי הזהב, ומאחר והפעילות הפיזית האחרונה שעשיתי הייתה לרדת במעלית כדי לזרוק את שקית הזבל, הליכה רגלית נראתה הגיונית מאי פעם. אחרי עשר עשר דקות של התנשפויות כבדות ברחובות ת"א הבחנתי במחזה מזעזע. אדם צנום, עם בגדים מלוכלכים וקרועים, כאלה שמגיעים למצב […]

Shani Burshtein

02/03/2012


הבוקר יצאתי מהבית והחלטתי ללכת קצת ברגל. היה יום יפה, מחירי הדלק האמירו למחירי הזהב, ומאחר והפעילות הפיזית האחרונה שעשיתי הייתה לרדת במעלית כדי לזרוק את שקית הזבל, הליכה רגלית נראתה הגיונית מאי פעם. אחרי עשר עשר דקות של התנשפויות כבדות ברחובות ת"א הבחנתי במחזה מזעזע.

אדם צנום, עם בגדים מלוכלכים וקרועים, כאלה שמגיעים למצב הזה רק אחרי לילות ברחוב, מגועל בדם עומד כשמולו שורה של גברים עומדים בתור, כל אחד מחזיק חפץ אחר בידיו, מאלת בייסול ועד מוטו ברזל, ומכים בו בחוזקה בכל חלקי הגוף. מאחורי הגבר האומלל הזה, עמד במרחק כמה מטרים ממנו, גבר נוסף, שלעומתו נראה נקי, בריא ועם בגדים חדשים שעברו כביסה וגיהוץ, ונראה כאילו שומר על הנעשה. בכל פעם שהסתיים סשן מכות אכזריות ע"י אחד הגברים מהתור, שבסופן נראה המכה תשוש ומרוצה, הלכו המכים אל הגבר מאחור ושילמו לו בסתר. כל אחד בתורו.

מזועזעת, הלכתי לעבר סוף התור של הגברים ושאלתי אותם מה הם עושים. "אנחנו מכים בתורות את המסומם הזה". "מה למה?!" שאלתי בזעקה. "מה זאת אומרת למה?" שאל אותי בפליאה גבר נוסף בתור. "כי יש לנו צורך להתפרק". מה זאת אומרת להתפרק?" שאלתי בתמימות, "אתם לא רואים שאתם פוגעים בגבר המסכן הזה?" זעקתי. אדם שלישי שעמד בתור, ושמע את השיחה שלנו התערב וענה לי. "אה, אל תדאגי, הוא עושה את זה מרצון, אחרת לא היינו עושים את זה בחיים". "מרצון?!!" "איך אפשר לרצות לקבל מכות רצח, פעם אחר פעם, יום אחרי יום, להיפגע בכזאת צורה ועוד מרצון"? הזדעקתי בשנית.

"טוב עזבי את לא תביני", התערב שוב הגבר הראשון, " זה עניין גברי", לך אין את הצורך הזה". "איזה צורך זה בדיוק"? שאלתי. "לגברים יש צרכים שלנשים אין", הסביר לי, "לנו יש אנרגיות בלתי נשלטות, כעס ואלימות עצורה בתוכינו שאנחנו צריכים לפרוק". "תעשו ספורט", עניתי לו, "למה לפרוק את זה על האיש המסכן וחסר הישע הזה?", איך זה נראה לכם הגיוני?", ניסיתי בתומי להבין. "אמרתי לך שאת לא תביני, את אישה" ענה לי בטון מתנשא, ושלושתם חייכו אחד לשני, כאילו נזכרו בבדיחה משותפת מהמילואים. "מה הקשר לזה שאני אישה"? "אתה לא חושב שזה קשור לזכויות אדם, גברים או נשים. הוא קודם כל אדם, מה שאתם עושים זה פשע!" ניסיתי לחדור את מעטפת האטימות שלהם. "לא רק שזה לא פשע", "אנחנו בעצם מונעים פה פשע"! ענה לי בעצבנות. "איך בדיוק אתם עושים את זה"? הבחור השני התקרב אלי, כאילו מנסה להגיד לי אולי אם אדבר אלייך יותר מקרוב תצליחי להבין משהו כ"כ ברור, "איך את רוצה שנפרוק את האנרגיות שצברנו כל השבוע?! הא?! "במקום לרצוח אנשים תמימים ברחובות, אנחנו באים לפה, מפרקים את האדם הזה לחתיכות, משלמים לו בעד השירות שהוא מבחירתו החופשית נותן. ככה שני הצדדים יוצאים מרוצים. "קוראים לזה, כלכלה חופשית" הוא המשיך בנאום הקרוב שלו, "כשיש צורך, תמיד יהיה מי שיספק אותו", "זה עוד מימיי התנ"ך, אי אפשר להפסיק אלימות, אז תפסיקי להיות כזאת מתחסדת ותביני את המציאות". "אם לא היינו יכולים לעשות את זה, בתי הכלא היו מלאים ברוצחים, שלא היה להם איפה לפרוק את יצר האלימות שלהם", זה מה שאת רוצה??"

מה שהדהים אותי הכי הרבה באיש הזה, הוא כמה נורמטיבי הוא נראה ע"פ הסטיגמות החברתיות של איך גבר נורמטיבי צריך להיראות. גם כשנתן לי את משנתו ההזויה, הוא נשמע כ"כ משכנע, שאם לא הייתי מזדעזעת למראה עיניי, הייתי נותנת לו את כספי כדי שימהר בבורסה עבורי. החלטתי לא להתייאש וניסיתי שוב, "אתה לא רואה שהוא סובל? הרי אף בנאדם בעולם, שיש לו באמת בחירה יסכים לעבור סבל כזה בעד שום סכום שיש, בטח לא הפרוטות שאתם זורקים לו, שבכל מקרה לא ממש מגיעים אליו, אלה אל הגברתן שעומד מאחוריו ומפקח על הנעשה ונשאר ללא פגע". " בגלל זה.." התעורר הגבר הראשון, "צריך למסד את זה". "למסד את הפשע האלים שלכם?!, לא מספיק שאתם פושעים אתה רוצה למסד את זה?" חזרתי ושאלתי שוב כדי להיות בטוחה ששמעתי נכון. "כן, בוודאי", הוא ענה לי בביטחון. "אם זה יהיה ממוסד, הוא יוכל לקבל טיפול רפואי כל פעם אחרי המכות, ולהחלים הרבה יותר מהר מבעבר. עכשיו אין לו איך לטפל בעצמו, וככה הוא מפסיד הרבה קליינטים וכסף". "ככל שהוא יוכל להחלים מהר יותר כך הוא יוכל לחזור ולחטוף מכות מהר יותר ולהתפרס בכבוד".

התור התקדם, בזה אחר זה, ללא רחמים, הם היכו את האיש האומלל הזה, כאילו היה שק חבטות משומש ולא בנאדם, ובלי להסתכל אחורה, נכנסו למכוניתם וחזרו לחיים שלהם.

רציתי לזעוק את זעקתו של האיש המסכן הזה, שכבר לא עמד על הרגליים מרוב המכות שחטף, דבר שלא הפריע ל"מעסיק שלו" ולשאר הגברים שהמשיכו לזרום ולחבוט בו ללא רחם. הסתכלתי על השעון ופתאום נזכרתי שקבעתי ארוחת צהריים עם חברים בקנטינה ומיהרתי ללכת משם. לא רציתי לאחר.