atarab - הבלוג של atara

האוליגרכית ועונשה: ניקול המתבכיינת

כולנו התבקשנו להזיל דמעה ולרחם על ניקול ראידמן, אהובתו לשעבר של האוליגרך מיכאל צ'רנוי, שהתבכיינה בשיא הניתוק שלא קיבלה "כלום" ממנו חוץ משני ילדים. אנא, הביאו לי את הטישו דחוף

atara

04/10/2019


כבר הוכיחו גדולים וחכמים שאנחנו, האנשים, מאז ומעולם, נזקקו לדרמה כדי להסב תשומת לב ולתייק מידע בזיכרון. הזיכרון שלנו הוא בעיקר רגשי, ודרמה מבטיחה מקום בזיכרון שלנו כי היא מציפה רגשות ומסדרת לעצמה מקום בשורה הראשונה בתיאטרון של החיים.

הסיפור של ניקול ראידמן הוא יותר הסיפור שלנו מאשר שלה. אנחנו חייבים לצרוך סיפורי סינדרלה. זה חזק מאתנו ואין לנו שליטה על זה. כשהיא הגיעה מברית המועצות, צעירה ואנונימית ופרצה לתודעה שלנו הריונית ועמלנית, מפיקה את אחת מחתונות האוליגרכים הגרנדיוזיות שהמדינה שלנו ראתה, זה לא הרפה מאיתנו. גם צעירה ממנו, גם עובדת, גם יפה והייתה יכולה להשיג כל אחד והשאלה אולי זו אהבה ניקרה במוחנו ללא הרף כמו טפטוף של ברז זולף שמשתלט על התודעה.

ניקול ראידמן צילום מסך

ניקול סוחטת חמלה. לא עובד. צילום מסך

עקבנו אחריה ב'מעושרות' ובדילוגי הענק שלה לצמרת המדינית. ריחמנו עליה ורצינו לומר לה – ניקול זה לא כמו בברית המועצות. הקרבה לשרה נתניהו זה לא כמו פעם כשחדרת לחצר המלך או לסלון של סטאלין או פוטין. בישראל זה לא מחמיא וזה אפילו קצת מביש. אבל עולים חדשים מתקשים להתאקלם והחברות עם שרה נתניהו הייתה לא אחרת מאשר "בעל שלי לא נוהגת באוטומוביל, בעל שלי יש לה שאפר". אותו דבר. הסתגלות מוכת מהמורות.

סלחנו לה כשפתחה את "מאדאם פומפדור" בכיכר המדינה כי הבנו שעוד לא נקלטה סופית באופנה המקומית ושהאופנה והמחירים שאפשר לפגוש שם גזורים מעידן אחר, מקום אחר, מעמד אחר. אני רואה את מארי אנטואנט נכנסת עם עלמות החצר שלה ואומרת לאחת מהן "לואיז, תגידי להם לשלוח לי שלוש מאות חזיות כאלו, ארבע מאות זוגות ביריות עם תחרה וקחי לך אחת לעצמך". וכשהיא עשתה פרסומות לטיב טעם וצחקה מעצמה פירגנתי לה. מודעות עצמית והומור עצמי בעיני זה ערך עליון. כי מושלמים אנחנו הרי לא, וכנראה כבר לא נהיה אבל לראות את עצמינו בדיוק כפי שאנחנו, וכפי שאחרים רואים אותנו - זה קדוש. וניקול צחקה מהתיאבון שלה לדברים יקרים ולכאורה התביישה לקנות בטיב טעם כי המחירים שם לא יקרים כמו שחושבים. פרסומת מושלמת שעשתה ספין נכון ברגע הנכון עם האייטם הנכון.

ניקול ראידמן צילום מסך

עם צ'רנוי. באמת לא יצא לך כלום? כלום כלום?. צילום אינסטגרם

הגירושין ממיכאל צ'רנוי הם כרוניקה צפויה מראש. לא היה אדם שהזיז גבה. אז נכון ששקלנו שאולי יש שם אהבה אבל הסיכוי לכך היה קלוש, בעוד שמה שנקרא נישואי נוחות היווה את האופציה ההגיונית יותר. האכזבה מלהיות צודקים הייתה מרה. רצינו לטעות, קיווינו שאפשר לחרוג מהקלישאה אבל הקלישאה חזקה מהדמיון והנה, הנה, אנחנו מוצאים את ניקול פרודה עשירה שמנסה בכל מאודה להוכיח לנו קלישאה נוספת. כלומר כל הקטע של להיות עשירה ואחר כך להיפרד ולהוכיח שאת אדון לעצמך ותמיד היית – זו הקלישאה הגדולה מכולן והיא מעייפת.

בתיעוד של אסף גולן לקשת 12, טוענת ניקול שהיא "לא שונה ממישהו שחי בראשון לציון בדירת שלושה חדרים". התסכול שלי, מתעקשת ראידמן, בדיוק כמו התסכול שלו. היא מכריחה אותנו להאמין לה שהיא עובדת קשה, שהיא לא קבלה מצ'רנוי "כלום" – לא בתקופה שהיו יחד ולא כעת – כשהיא פרודה קשת יום שעומלת למחייתה. אנחנו בבעיה. זוהי הדילמה שלנו. כישראלים תאבי בצע, חומרנים וכאלה שמפצים את עצמם בשופינג, כן כן גם את וגם אתה שמטיפים לחוסר חומרנות, אסקטיזם וסטואיות. כולנו קשי יום ועושים retail therapy מדי פעם.

embedded by Embedded Video

YouTube Direkt

היה מאד מאד נחמד אילו יכולנו לנחם את עצמנו איזה יום ששי בבוקר, אחרי שבוע קשה עם לחצים בעבודה, עם איזה תיק של גוצ'י, נעליים של פראדה וזוג עגילי יהלומים עם, נגיד, רובינים או אמרלדים או עוד יהלומים. אבל זה ניקול יכולה ואנחנו לא וזה לא כיף. נחזור לאושר שאנחנו מורגלים ומחונכים שהוא איננו קשור לעושר. לפני כשבועיים נחשפנו בבת אחת לשלושה קליפים שמתחרים בהפקות הענק של ג'יימס בונד, אווטאר ו"וונדר וומן" גם יחד. רק שהם קליפים של ניקול.

ניקול שרה ומשחקת בקליפים זה משהו שערב קודם לא ידענו בכלל שיש דבר כזה, ומהרגע שהם זרחו על אופק חיינו או יותר נכון מסכנו – הבנו שאנחנו פשוט חייבים לנקוט כלפי זה עמדה כי יש פה משהו גדול. 8 מיליון שקל שפכה על הקליפים האלה שצולמו על פניח כמה יבשות. ניקול והקליפים זוהי האגדה של בגדי המלך החדשים. יש מספיק אנשים מעורבים בהפקות היוקרה רחבות היריעה הללו בכדי שהמיעוט, שחושב שלבחורה אין גרם של כשרון, יטיל ספק בעצמו. ניקול בפריז, ניקול בונציה, ניקול בתאילנד. היא מחליפה בגדים כל חצי שוט. היא מנסה להגיד לנו משהו אבל קשה לנו להתרכז. נוצות היען והרוח הפוזרת את שיערה משכנעים אותנו – היא רזה וצעירה ועשירה ויכולה. יכולה כל מה שבא לה. החרוזים הם חרוזים של בית ספר יסודי.

embedded by Embedded Video

YouTube Direkt

המוזיקה היא תבנית שטוחה של מישהו שלמד אקורדים וסולמות לפני שבועיים. האקשן בנוי קלישאות קלישאות – הרצון להמריא, להצליח, לפרוץ, לאהוב, להיות נאהבת, לא להיכנע לאהבה, כן להיכנע לאהבה, להכניע ולדמיין, להצדיק לבוש סקסי כי היא במיטה, להשתמש באקדח כי ככה זה בסרטים - זה כנראה עושה את העבודה, להיות דיילת (שרה נתניהו? חולני?) להיות נסיכה עם שמלה ארוכה ארוכה ארוכה שיש לה שובל שמכסה גרם מדרגות או פיאצה שלמה לרוחב. תשמעו. אני מתאפקת לא לומר מילה על אקי אבני באמת שהאיפוק יותר חשוב פה מההתפרצות וההשתלחות. מדובר בכסף ושררה שפרנסו רבים ומזדקקים מעולם הבידור וברור לחלוטין שכדי להרוויח את הפרוטה שאין לה ריח הם נאלצו לעצום עיניים ולסתום את האף.

ניקול אינה מזייפת. לשיר היא לא יודעת. הקליפים שיכולים לפרנס את הנשיונל במשך שנים מביכים ומערטלים את בעיית האשיות של ראידמן. הבחורה נרקיסיסטית וזקוקה לחמלה ויפה מילה אחת שלי פחות מאשר יותר. אבל לזייף היא לא מזייפת כי רוסים לא מזייפים. רוסים מוזיקליים ואם יש לי מילה אחת טובה היא בדיוק זו – כל מה שרוסים עושים הם עושים עד הסוף ובדייקנות. אז תגידו שאני גזענית אבל אי אפשר שלא לראות את ניקול דרך החריר של העלייה הרוסית המדושנת, ואי אפשר שלא לשים לב שלמרות היעדר כשרון, יש פה משמעת צלילים ומלודיה ואף על פי כל מה שנאמר כמה שורות קודם, אפשר להבין שמה שהיא עושה היא עושה ביסודיות.

embedded by Embedded Video

YouTube Direkt

אז ראידמן, עלי והצליחי, אני מאחלת לך להיות פחות מתוסכלת וליהנות מהייאוש היותר נוח של עשירים. זה נכון שלא טוב לך ואני מאמינה שגם לא היה לך טוב. את חתולת רחוב שורדת וזה לא כיף. אבל אם לצטט את חנוך לוין – אם לסבול כמו כלבה אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה.

ותאילנד. ולונדון. ופריז. וונציה. וזה. תמשיכי לעדכן.