אישה ועדשה - הבלוג של יהודית הרפז

איך חודרים את ה״שריון״ הזה?

איך חודרים את ה״שריון״ הזה?

יהודית הרפז

06/06/2018


איך חודרים את ה"שריון" הזה?

 

ביקור של דודה בעיר הגדולה

ביקור של דודה בעיר הגדולה

לא התראיינו מאז חודש ספטמבר למינינם, עת נישאה. "חוויה" שלא אשכח לעולם. שמחתי כי הסכימה להצטרף אלי לנסיעה ולבקר את אחותה שילדה.

הגעתי לעיר אחרת, לשכונה בה היא מתגוררת לאסוף אותה.

היא נכנסה לאוטו עטופה מכף רגל ועד ראש וכרסה בין שיניה. עושה רושם כי "נקלטה" מיד לאחר החתונה והלידה צפויה בקרוב. היא לא סיפרה לי עד אותו הרגע.
נשיקות על שתי הלחיים, מגע של קרבה שמזכיר ימים מתוקים.

יוצאות לדרך.
נוסעות בכביש 6, אני מרגישה משועשעת משהו, כאילו זה עתה נולדה ואני שואלת  "נסעת פעם בכביש הזה?".
בהמשך, חולפת רכבת ואני מצביעה עליה בהתלהבות של ילדה "תראי רכבת" ועוד "תראי אוירון בשמים".

אפשר לחתוך בסכין קצבים את האויר והאוירה.
יש זרות "מוזרה" בחלל האוטו, כאילו זו פגישה מקרית. כאילו אספתי טרמפיסטית אקראית ואנחנו רק מתחילות להכיר אחת את השניה.
חשבתי מה לשאול, מה מותר לשאול.

האישה שלידי, שבדמיוני אני רואה אותה ילדה בלונדינית עם עיני דבש, שלפה מתוך שקית ניילון מהוה, שקית נוספת עם שקדים לא קלויים. בשיניה פתח אותה והגישה לי להתכבד.
איזו יצירתיות, איזו דרך ל"שבור את הקרח".

ברכה חרישית ומלאת כןונה יצאה מפיה "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ" וקול של שקד מתפצח נשמע.
אוכל, תמיד יוצר קרבה, אינטימיות ומאפשר לצאת דרכו לשיחה. ניצלתי את הפירצה ושאלתי "מה את מבשלת בבית"?
לראשונה, שמעתי כי בעלה צמחוני והיא מאותגרת בהכנת ארוחות מיוחדות בשבילו.

כמה נעימות היא מקרינה בקולה עכשיו אני חושבת ומפעילה שוב את כפתור הדמיון לשמוע צלילים מהעבר.

הגענו ליעד.
הבניינים הגבוהים, הלובי רחב הידיים, המעלית הזכירו לה מלון מפואר מפעם.

מפגש של חיוכי מבוכה עם האחות שלא ראתה מאז עמדה האחות תחת החופה לפני כשנתיים. היא נכחה אז רק בחופה הזילה דמעות של אושר מטובלות בזכרונות וחזרה לה לעולמה.
אני קולטת את התמונה.
אחת בחולצה קצרה ומכנסיים קצרות "לא צנועה" מרגישה הכי בבית והשניה "צנועה וחסודה" מכוסה שכבות, שכבות.
אין ספק תמונה חזקה, לו רק היה מותר לי לצלם.

עכשיו היא ב"כובע" של דודה. ערסלה בידיה המכוסות את התינוקת הרכה בת השלושה שבועות. עם הרבה חום ובטחון הצליחה להרדים את הקטנה. מה שקיצר את השהות שלנו.

היא כבר היתה עייפה, עצמה עיניים ושקעה בתנומה. הדרך חזרה היתה רצף של דקות דומיה. במוחי חלפו הרהורים ומחשבות על החיים שבחרה, האם טוב לה? מתי אזכה לראות אותה שוב?
ממש לפני הבניין בו הם גרים היא פקחה את שתי עיניה הגדולות והחכמות ואמרה לי "תודה אמא שאיווררת אותי".