קפה פילץ - הבלוג של אורנה פילץ

פסח מצה ומרור.

המרירות המתוקה. לפסוח, לעבור הלאה. מה מצאתי על הקשיים והשמחה במפגש עם המשפחה לקראת וסביב שולחן הסדר.

אורנה פילץ

24/03/2013


כָּל שֶׁלא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר.

המרירות המתוקה

חודש וחצי לפני הסדר מתחיל הבאז. "איפה אתם בליל הסדר, עשיתם כבר תוכניות, החלטתם כבר, כי אם אתם לא, ואם הם לא, אז אני...."

לחץ, לחץ, לחץ.

אני נושמת עמוק. לא נכנסת לזה. יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעשות עד לפסח.

אבל זה נמשך. אני מבינה שגם אם לי העיסוק בליל הסדר לפני פורים נשמע קצת לא רלוונטי הלחץ מהעבר השני הוא אמיתי.

ולא מגיע לאמא שלי שגידלה חמישה ילדים להיות להיות לחוצה מאיפה היא תהיה בליל הסדר.

"אנחנו עושים אצלנו. מי שרוצה לבוא מוזמן."

רגיעה.

שבועיים לפני פסח ושוב. "אז בכל זאת, אולי תספרי לי מי עוד בא".

ובכן אנחנו כבר יותר מעשרים משתתפים. האמת, יותר קרוב לשלושים. חברים שמגיעים מניו יורק, הורים ואחים של צד ב'.

שתיקה. ממושכת.

("מה עשיתי עכשיו?, מה לא בסדר? מה אמרתי?" ) כל זה גם בשתיקה כמובן.

"ואין אף אחד מהמשפחה שלי?"

(מה? מה אף אחד? מה איתי? הילדים שלי? מאיזה משפחה אנחנו?) בשתיקה כמובן, הכל בשתיקה.

אז הנה אני. בת חמישים. טובעת בעומס של עבודה, אורחים, ילדים. הספר שלי שיצא וצריך ללוות אותו עד שיתחיל ללכת לבד. אני מוצאת את עצמי עם ליל סדר גדול, דו לשוני אצלי בבית. הסיבה למיזם היא הרצון להרגיע, לנחם, לעשות טוב. אבל זה עדיין לא טוב. לא מרצה, לא מספק.

גייזר של מרירות מתפרץ מהסלע וקשה לעצור את זרם המחשבות.  אני חייבת לצאת מזה. לעבור הלאה. זאת היציאת מצרים שלי. היציאה לחרות, השחרור.

לפסוח, לעבור הלאה

מפגש עם בנות כתה ו'. הבנות מספרות על קשיים והתמודדוית מהחיים שלהן ואחר כך על דרכים שונות שעוזרות לה להתמודד ולהתגבר, להמשיך הלאה.

ילדה אחת מספרת על חברה טובה שהפנתה עורף, על הצקות קטנות ומכאיבות בכתה. היא אוהבת לשכב במיטה לחשוב לעצמה. להסתכל על הפוסטרים של הלהקות שהיא אוהבת. זה מרגיע אותה. וגם לצאת עם אמא להליכה.

אחרת אומרת שאצלה זה בדיוק ההפך,  אם היא לחוצה או עצובה הכי גרוע בשבילה להיות לבד. היא חייבת חברה או את אמא או אבא. או ללכת לקניון.

מישהי אחרת מרגישה שהיא לא מקבלת בבית מספיק תשומת לב. צפוף לה מדי. אבל כשהיא כועסת ומתפרצת אבא שלה בא להרגיע אותה אצלה בחדר וככה מתוך תהליך הפיוס וההרגעה צומחות שיחות הנפש שלהם.

אחרת לחוצה ממבחנים ומטלות בבית הספר. הדברים שעוזרים לה הם להתכונן ולהכין את המטלות או להתפלל שהמורה לא תגיע והשעור יתבטל. אחרת מספרת שכהמטלות של בית הספר הבית החוגים והחברות עולות על גדותיהן היא מתיישבת ומכינה תכנית.

ילדה אחת מספרת שכשהיא מתאכזבת מציון לא טוב או כשלא קנו לה את המגפיים שהיא ביקשה אז היא חושבת על שיש אנשים שאין להם אוכל. אז מה היא נהיית עצובה משטויות.

ילדות בכיתה ו' שיודעות מה עושה להן טוב, מה נותן להן כח, שמיעצות אחת לשניה איך לעבור ממצב א. לב.

גם אני מתאמצת להחלץ ולהוציא את עצמי לחופשי מהסבל שלי אבל כמו פרעה קשה לי לשחרר.

אבל אני יכולה. בעצם אני יכולה להבין את הרצון להיות יחד עם כל הילדים בחג. את התקווה שכולם יאהבו אחד את השני. אני יכולה להבין את האכזבה כשהחלום הזה מתנפץ. בעצם לא כל כך קשה להבין. אני לא חייבת ללבות את הסערה הפנימית הזאת. אני יכולה לבחור נתיב אחר.

מה מצאתי

לפני תשע שנים, יומיים לפני ליל הסדר נולד בן הזקונים שלנו. בניתוח קיסרי. האשה (פקידה? רופאה? אחות?) בקבלה של בית היולדות באיכילוב הודיעה לי "רעלת הריון. את הולכת ללידה עכשיו". "לידה? אני בתחילת שבוע 31 " "בין התינוק לאמא אנחנו מעדיפים את האמא" היא עונה לשאלה שממש לא שאלתי. ובאמת היתה לידה. ונולד תינוק. פצפון.  ג'ינגי. מתוק שאין דברים כאלה. צינורות ומחטים וציפצופים של מכשירים והנשמה וטיפול נמרץ ופגיה. תפילות ונדרים.  ובכל שלב הבטחתי לעצמי. אם רק נעבור את זה. אני אף פעם לא אהיה יותר עצובה. לא אתלונן. לא יהיה אכפת לי יותר אף פעם מדו"ח חנייה, מכיור מלא כלים, מאנשים מעצבנים. אם כולנו נחיה ונהייה בריאים ושלמים אז הכל יהיה קטן עלי.

ובאמת השתנה משהו בחיים שלי. בהכרת הטובה. באהבה שלי לילדים שלי. משהו בהחלט זז שם.

אבל לאט לאט העוצמה נחלשה, שכחתי, התרגלתי, כמו בגד שהצבע שלו דהה בכביסה וכבר לא זוכרים כמה עז הוא היה פעם. כשהלל נולד.

תחושת הנס התעמעמה עם השנים אבל בכל שנה לקראת פסח אני נזכרת בה מחדש.

אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו.

הכל כרוך יחד והחג מפגיש אותי עם הכל. עם הנס שבעצם קיומה של המשפחה ועם הכאב והסבל שהיא גורמת. לצאת לחופשי זאת עבודה שאף פעם לא נגמרת.