לנשום מחדש - הבלוג של יפית שזו

חלומות ברוטב

ספר הביכורים שלי נולד לפני שנה. הוא שיטפון של אהבה. הוא כל הסיבות ל-למה בלוג זה מגשים חלומות סידרתי. תראו אותי

יפית שזו

30/12/2014


האמת? אף פעם החלומות שלי לא הרחיקו לכת. קשרתי אותם טוב טוב על הכיסאות של פינת המחשבות. כל כך פחדתי לחלום רחוק כדי שלא אתאכזב. כולם יודעים
שאכזבות זה לא כייף.

"אולי תפתחי בלוג בסלונה?" הציעה לי יפעת יגר לאחר שנה בה מלאתי את תפקיד עורכת אתר מלכת המדבר. "ניסיתי, מסובך לי, מורכב, מלא טכני, לא אוהבת טכני". "תפתחי" את כותבת נהדר מי יודע מה יקרה?". אז פתחתי. עם המון רצון שיכירו אותי. וכמה שאני טובה למילים וגם מטיבה. הכי רציתי לאחוז את ידם של הקוראים לתת להם לראות את מה שאני רואה ולהרגיש יחד איתי. אוחח כמה שרציתי שירגישו דרך הכתיבה, איך זה פחד. וכאב. איך צער משתרג המון עם אופטימיות. איך זה מרגיש קור ירושלמי. ואיך חמין חיטה בסייאסטה על הפלטה בשבת. איך הדרים מתקלפים טובים לנשמה. רציתי שייגעלו יחד איתי כשאני מתארת צחנה ורוע ושינשמו הכי שאפשר כשמתארת סודניות רוקדות בחריימה או את ריח הכביסה.

"כשמסתובבים בכפרים רואים את הכביסה על חבלים כאילו שמישהו תלה את האושר, השאיר אותו להמשיך לשמוח והלך" רשמתי בתאי הזיכרון. היה זה תיעוד ראשון שלי במסע הראשון של מאגמה לאוגנדה. אליו הוזמנתי כעיתונאית מסקרת.

אוגנדה צילום: עדי אדר

כשהמראתי מאוגנדה לא עיכלתי כמה רחוק הגעתי. כשחזרתי ההבנה נפלה עלי כמו מגדל של עזריאלי. פתאום נהיה לי קהל קוראים. אנשים בעבודה אמרו "הבלוג שלך בסלונה נהדר" ופתאום הכירו את השם שלי. מישהו במעלית קרא "יפית שזו מה נשמע" ומישהו אחר אמר "את יפית שזו לנשום מחדש?" זה היה רגע מכונן ושמח שנחת בול על מפתח הלב בצד של ההבנה. הבלוג הביא לי המון עיניים טובות, ופתח בפניי עולם מלא בהבעות. מי בכלל דמיין ששנתיים לאחר מכן, תזמין אותי מנכ"לית מלכת המדבר יחד עם מנהלת האופרציה דאז יעל וייסמן מאמי נביבשק - לסקר את המסע האורז להימאליה. כשבחרו בי קלטתי סופית. משהו בכתיבה אני עושה טוב. ושם בגבוה של ההרים שמגיעים עד הברכיים של אדושם, חשבתי שבאמת הגזמתי עם החלומות, שמתי אבנים בכיסים. "תרגעי יפית, תרגעי, תנחתי"

הכתבה "הודו לה' כי טוב" פורסמה בבלוג ותורגמה גם לאנגלית. האינבוקס התפוצץ. התחלתי לקבל הצעות עבודה. לכתוב סיפורי חיים לאנשים. מתה על מלאכת התיעוד, כשמאחוריה יש אנשים מכמירי לב. מתה על האנתרופולוגיה של הנפש. על היכולת להבין שקודם כל ולפני הכל כשאת רוצה לספר חיים את צריכה להיות חלק מהם. ללמוד את עולמו של המספר. לכתוב את חייו כאילו היית שם איתו. לכאורה כתבתי את סיפוריו כמתנה לכבוד יום הולדתו ה-80 אך המתנה שהוא העניק לי גדולה עשרות מונים.

על גג העולם

גילוי נאות: מי שהכתיבה בדמו ועולמו לא יוכל להירגע מחלומותיו לעולם. לכן החלום על הספר שפעם אכתוב שתקתי. נו? למה מי אני שאכתוב ספר? הקוראים שאלו "נו מתי ספר?" לעצמי סיפרתי שזה חלום בלתי מושג בעליל ו"שלא תעזי להגיד אותו בקול" הזהרתי אותי. "מי יואהב את השטויות שאת כותבת?" המשכתי להציק לי "ויש כמוך מליונים מסתובבים ברחובות" המשכתי לייסר. עד שפגשתי את ההוא מהמעלית, "נו גברת שזו - לנשום מחדש, מתי ספר" ? "ואני הייתי מאגד את כל הפוסטים שלך מהבלוג בסלונה וכורך, כמה פשוט ככה נכון"

פשוט או לא, "70 אבנים כחולות" בהוצאת סטימצקי ילדי ה"חמישי" ספר הביכורים שלי נולד לפני שנה. הוא שיטפון של אהבה. סחף בלתי נגמר סגנון ים המלח של אמונה עצמית שספק היתה מגיעה בלי כל החיזוקים והתמיכה מהבלוג. הוא כל הסיבות ל-למה בלוג זה מגשים חלומות סידרתי. תראו אותי. צמודה לסטטוס בלוגיסטית כשלידו נחה בשלמות גם המילה סופרת.

וזה, הפוסט שתורגם לאנגלית על ידי איריס ביליה אחרי book club שהיה לי במנהטן שלא היה מתרחש בלעדי הנשים שנכנסו לחיי בזכות הבלוג:

MANHATTAN BEAUTY

My dreams manage to surprise themselves. In God's name. In the Holy book. In the Western Wall and the Mezouza. Soon my offspring will be one year old, my debut book "70 Blue pebbles" published in January of 2014. I didn't plan it, didn't mean to. Just wrote and wrote, it turned into many pages and from that point reality turned into a dream.

When I was asked by my publisher (Stimazky) "How many copies would you like to for the first print?" I answered "a small amount". "Why not go for 1,000?" they asked.

"Why? Because it's not rolls of bread from Hava's bakery in Machne Yehouda market, that's why?"

"I want limited print. I want my "baby" to be desired. To be searched. And if it can not be found, it will be ordered. An effort should be made to accept it. My baby will be loved but not suffocated by love. That is how I want it. A Wild Child. Free. One that doesn't make an effort to be liked by its readers. With it's "birth" his photo adorned this site. Right here in Saloona. On the home page, on a coveted space. And I knew it was loved.

This is how I wanted it and I had no idea that it would be exactly like this. Until last week. During an evening gathering in Manhattan, New York that was organized for me by Nava Writz. Impressive women who participate in book clubs in Manhattan and Brooklyn, honored me with their presence. I was touched. I never took part in such an event and did not know what happens in these types of gatherings.

"You should prepare something to say" suggested my twin soul. "No need to prepare anything, we'll see who will arrive and we'll go with the flow".

In an icy day we drove to Eddy's grocery store to buy some Hors d'oeuvres for the evening. "Do you remember Yaffit?" she asked Eddy the welcoming grocery store owner. "Yes, yes from the Israeli army, you two are friends". "Well, she published a book" she continued. Eddy shook my hand. "I have to read you" he said and between the apples, pineapples and cilantro I felt so respected just like the Queen of England.

Outside temperatures were frozen, inside the hotel suite was nice and cozy. Everyone showed up, no one gave in to the weather. A round of introductions, and then it was my turn. I introduced myself. A short introduction, very short. I don't overdo but leave a fragrance of clementines to the soul. Intuitively I chose a segment/story for each one to read. The first one began. "I wonder what you chose for me" she was curious. "Oh, that is the story I like the most". On the second line I felt how each word is penetrating her being. She chocked in tears. This reader (the only one I knew in the group) has my love in a very unique way. We have a powerful connection. I feel her even in the absence of words.

Full disclosure. Familiar via Facebook comments, emails and private messages. I never had the opportunity to witness in person how these words affect others. My heart fluttered, I was moved to my bones. Suddenly a conversation ensued. One that meets a person's life. After tea and bagel with smoked salmon and cream cheese that Mira brought, I turned to the one who sat across from me, "this is the segment I like most". This woman seemed strong and yet so fragile at the same time. She began reading and she too immediately sobbed when she barely reached the third line. If I ever thought to myself (due to my complex personality) that this book of mine is not well written and might need re-editing - at that moment I had my affirmation.

We drove back with Ofra the queen. Manhattan all decorated for the holidays and my heart felt like a Christmas tree. Fully covered with insights glittering with understanding and wisdom. In writing there is no need to over complicate. No need to reinvent the wheel. Rich vocabulary is not necessary. And a degree in literature is not a must. You do This is not science, nor a rocket launch to an atomic plant.

Become the eyes that light the path. Become the hands that offer a hug. Become the soul that engulfs with love. But mostly become your own heart and then to others.

My enormous gratitude to all of you for attending despite the uninviting weather, for giving me moments of heart wrenching grace which I will cherish forever.

Photos:

Manhattan Book Signing

Lovely Mira Rappaport

חותמת במנהטן

חותמת במנהטן

"אז נו? מתי הספר השני" בקרוב מחייכת נמשים ירושלמים, "בקרוב"

גם אתם רוצים להגשים חלומות? פתחו בלוג בסלונה.