לנשום מחדש - הבלוג של יפית שזו

יפה במנהטן.

החלומות שלי מצליחים להפתיע את עצמם. בשם אדוני. בספר התורה. בכותל במזוזה. עוד מעט תמלא שנה לילדי "החמישי" ספר הביכורים שלי "70 אבנים כחולות" שראה אור בינואר 2014. לא תכננתי. לא התכוונתי. כתבתי וכתבתי. וזה נהיה הרבה דפים ומשם המציאות הפכה חלום. כששאלו אותי בסטימצקי "כמה ספרים את רוצה להדפיס למהדורה הראשונה"? השבתי "מעט". "למה […]

יפית שזו

06/12/2014


החלומות שלי מצליחים להפתיע את עצמם. בשם אדוני. בספר התורה. בכותל במזוזה. עוד מעט תמלא שנה לילדי "החמישי" ספר הביכורים שלי "70 אבנים כחולות" שראה אור בינואר 2014. לא תכננתי. לא התכוונתי. כתבתי וכתבתי. וזה נהיה הרבה דפים ומשם המציאות הפכה חלום.

חותמת במנהטן

חותמת במנהטן

כששאלו אותי בסטימצקי "כמה ספרים את רוצה להדפיס למהדורה הראשונה"? השבתי "מעט". "למה לא ללכת על 1000"? שאלו. "למה? כי זה לא לחמניות של מאפייה חבה מהשוק מחנהיודה, זה למה". אני רוצה להדפיס מעט. אני רוצה ש"הילד" שלי יהיה רצוי. שיחפשו אותו. ואם אין שיזמינו. שיתאמצו בשביל לקבל אותו. שהילד שלי יהיה אהוב אבל לא חנוק מאהבה. ככה רציתי. ילד פרא משוחרר שלא מתאמץ לכבוש את לב הקוראים. עם "לידתו" תמונתו התנוססה כאן. בסלונה. על העמוד הראשי, הנחשק. וידעתי שאוהבים אותו.

ככה רציתי ולא היה לי מושג כמה ככה יקרה. עד לפני שבוע. עת אורגן עבורי, על ידי נאווה ריץ, מפגש במנהטן של ניו-יורק. נשים מרשימות של "הביוקר" שמנהלות bookclub גם במנהטן וגם בברוקלין, הגיעו לכבד אותי בנוכחותן. מאוד התרגשתי. אף פעם לא קיימתי מפגש כזה, לא בדיוק ידעתי מה קורה במפגשים מהסוג הזה. "אולי תכיני משהו להגיד" שאלה אחות ליבי. "לא צריך להכין כלום, נראה מי יגיע ונזרום. בצהרים הקפואים נסענו לסופר של אדי לקנות נשנשנים לערב. "אתה זוכר את יפית?" שאלה את אדי בעל הסופר החמוד. "כן כן, מהיזראלי ארמי אתן חברות". "אז היא כתבה ספר" המשיכה. אדי לחץ את היד שלי. "אני חייב לקרוא אותך" אמר ובין כל התפוחים אננסים וקוסברה הרגשתי כבוד כמו של מלכת אנגליה ממש.

מפגש סופרת 1

בחוץ היה קפוא, בתוך הסוויטה של המלון היה חמים ונעים. אף אחת לא ויתרה. כולן הגיעו. כל אחת הציגה את עצמה. ואז הגיע תורי. הצגתי. בקצרה הכי קצרה. כזאת שלא חופרת אבל משאירה ריח קלמנטינות בנשמה. באופן אקראי בחרתי לכל אחת קטע/סיפור לקריאה. ראשונה החלה. "מעניין מה בחרת לי" הסתקרנה. "או זה הסיפור שאני הכי אוהבת בספר". בשורה השנייה הרגשתי איך שהמילים לופתות את כל הווייתה. היא נחנקה בדמעות. הקוראת הזאת (והיחידה שהכרתי ממשתתפות הפנאל) אהובה עלי באופן מיוחד. יש בינינו חיבור חזק. אני מרגישה אותה בלי שהיא תצטרך לדבר.

גילוי נאות. מוכר לי פרגון דרך הפייסבוק. במיילים. בהודעות פרטיות. מעולם לא הזדמן לי אחד על אחד לראות מה שהמילים עושות לאחרים. הלב שלי פרפר מרוב שזה ריגש אותי עד העצמות. פתאום גם התפתח דיון. כזה שפוגש כל אחד בחיים. אחרי תה ובייגלה עם סלומון שמנת שמירה הביאה, פניתי לזו ששישבה מולי, "זה הקטע שאני הכי אוהבת בספר". הבחורה הזאת נראית כל כך חזקה וכל כך שבירה ביחד. היא התחילה לקרוא וגם היא החלה לבכות מיד עם השורה השלישית. אם איי פעם חשבתי לעצמי (משום אישיותי המורכבת) שהספר הזה לא עשוי טוב או דרוש מקצה שיפורים - באותו ערב קיבלתי את האישור.

מירה רפפורט המדהימה.

מירה רפפורט המדהימה.

חזרנו באוטו של עופרה המלכה. מנהטן מקושטת וגם הלב שלי מרגיש, כמו איזה עץ אשוח של כריסמס. כל התובנות תלויות עליו מנצנצות הבנה. בכתיבה, לא צריך להתחכם. לא צריך להמציא את הגלגל. לא צריך שפה גבוהה. לא צריך שיהיה לך תואר בספרות. את לא צריכה להבין בתורת המדע - לא מדובר בשיגור טיל לכור האטומי.

תהי עיניים שמאירות שביל. תהי ידיים אוחזות לחיבוק. תהי נשמה אוספת להכלה. ובעיקר תהי לב קודם לעצמך ואחר כך לאחרים.

תודה ענקית שבאתן על אף תנאי מזג האוויר. שנתתן לי רגעים של חסד מכמירי לב שאזכור לעד.


מפגש סופרת במנהטן</str
on
g>

אחות לב שלי