מה בראש שלי - הבלוג של תמר מהגולן

עסק מורכב - פרק ה'

בשנה הבאה נשב על המרפסת, נאחז בירה קרה, ונספר כמה קשה היה אז, בשנה שעברה, כלומר עכשיו. קסם ההצלחה הוא בעבודה, התמדה, וכל מה שאומרים. וזו התכנית מעכשיו ועד לשנה הבאה שבה נשב על המרפסת.

תמר מהגולן

24/06/2014


התכנית שמיכל עוזרת לי לבנות היא מאוד פשוטה ונהירה. מה שחשוב זה להעיז לעשות את הצעדים הנדרשים, להתמיד, ולא להתייאש. כי כל אלה שאנו רואים אותם בפסגת ההצלחה מספרים כמה הם עשו טעויות בהתחלה. ואני הרי – בהתחלה. כלומר בזמן שעושים טעויות. טעויות שלומדים מהן. בוודאי לומדים (לא מתייאשים חלילה...)

ולכן טיפ חשוב בדרך להקמת עסק הוא "מותר לטעות, אפשר לטעות, כדאי לטעות"

מותר – כדי לא להישאר במקום מפחד שמא נשגה

אפשר – כי כולנו בני אדם ולא רובוטים, ולכן ייתכן ונשגה

כדאי – כי הדברים בהם טעינו נצרבים בנו לשיעורים הכי משמעותיים בדרך אל ההצלחה.

זה לא עושה את הטעויות לדבר שקל להתמודד איתו, כי טעות אינה הצלחה או התקדמות, אבל זה תמרור שמסמן כי אנחנו בתנועה. ותנועה עדיפה על עמידה במקום. באופן אישי, אני נוטה להישבר בנקודות הללו, לחשוב שאלי זה לא מתאים לי כל העסק הזה. במחשבה כבר בורחת לעבודה "מסודרת" שהולכים בבוקר וחוזרים אחרי צהריים, ומשכורת נכנסת לחשבון הבנק. אבל אז אני נזכרת במטרה שלשמה התכנסתי כאן, הרצון להיות גמישה עם הלו"ז שלי, ונזכרת שהמטרה הזאת לא תתגשם כשאהיה שכירה.

אימון בקניית הרגלים חדשים הוא כמו אימון ספורט לשרירים. בפעם הראשונה כואב וגם לא מצליחים את כל טווח התנועה, ולאט לאט השריר מתחזק והתרגיל נעשה קל. גם בהרגלים, זה מוזר ומלאכותי בפעם הראשונה, ואחרי 10 פעמים כבר נהיה מוכר, ואחרי 50 כבר הופך לאוטומט, ואחרי 100 לא נבין איך היינו בלי זה. את הרציונאל אני מבינה. הפרקטיקה זה מה שלא זורם חלק.

madrich_first_step

הצעד הראשון – הכי קשה – אין לך מושג עם מה אתה מתמודד, אין הכרות עם השטח, אין הרגלים והכל זר ומוזר. ככה זה בהתחלה כשקופצים למים עמוקים ואין ברירה וצריך לשחות. אבל צריך להתחיל באיזה מקום, וזה הצעד הראשון.

הצעד השני – הכי קשה – אתה כבר בעניין, אבל נגמר האדרנלין של ההתלהבות הראשונה, ועכשיו אתה בפנים וצריך לנוע. עדיין דברים חדשים ולא בררים, אבל כרגע מאוחר מידי לסגת. צריך להמשיך מהמקום של הצעד הראשון, ולהחליט מהמקום הזה לאן מתקדמים. ככה זה הצעד השני

הצעד השלישי – הכי קשה – כבר נמצאים עמוק בפנים, כבר יש התחלה מגומגמת וצריך לדעת לא לפשל עם כיוון ההמשך. עדין לא נבנתה ממש אינרציה של עבודה, אבל כבר בהחלט מאוחר מידי לסגת ואין ברירה אלא להמשיך את הצעד השלישי.

הצעד הרביעי – טוב, זה כבר לא הכי קשה כי כבר יש מתווה כי כיוון, יש כבר הנעה פנימית לעבודה, וגם נבנים קצת הרגלים, אפשר לראות ניצני שגרה. א-מחאייע!

צעד עשירי – זה כבר צריך להיות ברוטינה. כשאגיע אספר...

אז אני בצעדים הראשונים. כבר התחייבתי ללקוחות וכבר יש קצת תוצרים וצריך לבנות הרגלים נכונים. וקשה לי. דברים לא עובדים "באופן טבעי" כמו שפינטזתי שיקרה. כי עשרים שנה הייתי שכירה, כי לא היה לי מושג  למה אני נכנסת, כי אני לא מיומנת, כי... כי... כי... מה זה משנה?!

ובכלל, יש רייטינג נמוך מידי לקושי בתרבות שלנו. אנחנו נוטים לתפוס קושי כ"רע", כדבר שיש להכחידו: לקחת כדורים, להטביע באלכוהול, להפיג בשופינג וכדומה. וזה לא נכון. קושי הוא אתגר, זוהי הזדמנות ללמוד משהו חדש, לצמוח, להתפתח.

וזה בדיוק מה שקורה עכשיו.

בפוסט הבא דברים מעניינים על יושרה. תבואו!

למי שפספס, הנה הפרק הראשון, ובו גם קישורים לבאים אחריו. תודה שהצטרפת אלי למסע.

תמר