סבתא – ממך למדתי להיות אישה חזקה

סבתא שושנה של אורטל בן-דיין נפטרה בחודש שעבר, הנה ההספד המרגש שנשאה בהלוויה: "את היית הפמיניסטית הראשונה שפגשתי"

אורטל בן-דיין

22/02/2012


שלום סבתא יקרה ואהובה,

אני עדיין לא מאמינה שאת לא כאן. אף אחד לא מאמין. לא ניתן לתאר במילים את המקום הגדול כל כך שתפסת בחיים שלנו. סבתא את מלכה; בדיוק כמו שאושרי אמר לך בכל פעם שטעם מהאוכל שלך. סבתא יפה וחכמה שלי.

אני רוצה לספר לכם כמה דברים על סבתא, שהייתה בשבילי כמו אמא שנייה. שגידלה אותי ונתנה לי בית מגיל צעיר.

סבתא הייתה היסטוריונית גדולה. אוטודידקטית.

בילדותי אספתי בולים וסבתא הייתה היחידה שיכלה לעזור לי למיין את הבולים לפי ארצות ונושאים כי היא קראה ודיברה חמש שפות: מרוקאית (וגם חיכיתיה), ספרדית , צרפתית, עברית ואיטלקית. והכי חשוב, שהיא דיברה את שפת בני האדם.

על כל בול היא גם סיפרה את ההיסטוריה, מה קרה במלחמה, מי היה הנשיא, ולמה קוראים ככה למדינה.

סבתא גם הייתה היסטוריונית של עולם הקולנוע, הכירה על בוריין את הקלאסיקות הגדולות של כל הזמנים. את כל השחקנים והשחקניות וכמובן גם את הביוגרפיה שלהם.

כשעוד הייתה ילדה בקזבלנקה, הייתה מתלווה לאמא שלה לקולנוע בו עבדה. אני קראתי לאמא של סבתא, סבתא דו (שזה בעצם אומר סבתא 2). סבתא דו עבדה בקולנוע בקזבלנקה וסבתא הייתה מתלווה אליה לעבודה. סבתא סיפרה לי הרבה איך הייתה יושבת איתה בחדר החשוך, במקום שבו מחליפים סלילים. בעקבות הזיכרון החזק הזה, היא תמיד אמרה לי שהיא כמו הילד מ"סינמה פרדיסו".

סבתא – ממך למדתי להיות אישה חזקה ועקשנית, היית אישה שלא מתפשרת לרגע על מה שהיא מאמינה בו. לפעמים היינו רבות כי שתינו עקשניות. הבאתי את זה ממך.

סבתא, תמיד היית צודקת, אפילו אם לכולנו לקח קצת יותר זמן להבין את זה.

סבתא שלי גם הייתה השפית הכי מדהימה שיכולתם לפגוש, איך בכלל ניתן לדמיין עולם שבו את לא מכינה את מיטב מאכלי הגורמה, מאכלים ששום מטבח, בשום מקום בעולם לא יוכל להתחרות בהם, גם אם מעטרים אותם 5 כוכבי מישלן.

איך ניתן בכלל לדמיין יום שישי בלעדייך? יום בו כולם נהגו להתקבץ סביב הפסטל המיוחד שלך, מעדן שכל מי שטעם אותו לא שכח את הרגע הזה כל החיים. ומטבוחה, וגזר מרוקאי, וכל מטעמי ידייך. היית פותחת את ידייך ומשביעה בנדיבות.

סבתא, כל הילדים והנכדים שלך יודעים שהיית מכינה לכל אחד מהם מה שהוא אוהב בדיוק, "כמו מסעדה", היית אומרת. "תשבי כבר לאכול זה מתקרר", ולא נרגעת עד שטעמתי ממש מהכל.

למוטק'ה בלי גלוטן, לרוני את הפסטל, לאמא היית מכינה עוגיות בלי סוכר, בשבילה ובשביל יצחק, לג'קי זיתים ועוף, לאניטה קוסקוס שהיא הכי אהבה, ולסבא – כל מה שהוא רק רצה. ולי, ביצים עם כבד, המאכל האהוב עלי שהיה שווה לחכות שנה שלמה, עד פסח, בשבילו.

סבתא, זה מוזר, זה מוזר כי הרבה פה לא יודעים שהיית בשבילי הרבה יותר מסבתא, שגידלת אותי אצלך בבית, סבלת אותי בגיל ההתבגרות ואף פעם לא כעסת. וגם שהייתי ממש איומה המשכת לאהוב אותי.

את עזרת לכולם, עזרה אמיתי לזולת. מדיניות הבית הפתוח, המתנ"ס של השכונה, כשרצינו לצחוק איתך קצת היינו קוראים לבית שלך "המלון של פולטי".

את לימדת אותי דברים שאלף אוניברסיטאות לא יוכלו ללמד. אני יודעת שהיית גאה בי, כי את עצמך היית הפרופסורית הכי גדולה שאני מכירה, הידענית הכי גדולה, ספר היסטוריה וחברה מהלך. ורצית שאלך בדרך שלך והצטערת שלא יכולת להמשיך את לימודייך שנקטעו עם העלייה לארץ. "לא היו אמצעים" היית אומרת לי בעצב. ואם כבר סיפרתי את זה, אי אפשר שלא להזכיר את השעשועון האהוב עלייך "קורקטו" בתחנה הספרדית. היית יודעת את כל התשובות, וכשהמנחה היה צועק "קורקטו", היית צועקת יחד איתו.

האושר על פנייך כשאמרת תשובה נכונה שאף אחד מהמשתתפים לא ידע, האושר על פנייך, השמחה – יישארו איתי לתמיד.

סבתא, אנחנו לא נפרדים ממך היום, את תמיד תהיי עם כולנו בלב, במחשבה, כחלק מהדרך שמחכה לנו.

היית עמוד התווך של כולנו, דאגת, טיפלת, אהבת, שמחת, ליכדת ולא נשכח את זה לעולם.

סבתא, אני לא נפרדת ממך היום, אי אפשר. את היית גדולה על החיים האלה.

סבתא יקרה, את אישה גדולה מהחיים.

לזכרה של שושנה סולטנה מלול