מדעי החיים הבריאים - הבלוג של ד״ר ליאת אדרי

רק רוצה להיות אחרי...

זה היה אובדן כל האובדנים שלי. איבדתי תקווה לרגע, ולא יכולתי לדמיין שאצליח להביא ילד לעולם

ד״ר ליאת אדרי

08/05/2018


לא ידעתי עד כמה ההפלות נפוצות עד שחוויתי זאת בעצמי.

בשנת 2005, כשנכנסתי להיריון הראשון שלי, חשבתי שהתזונה שלי בריאה. אורח חיי היה ספורטיבי ללא עישון וצריכת אלכוהול, והרשיתי לעצמי לאכול מאכלים מתוקים יותר מהרגיל כי גם ככה אוכלים בשביל שניים, לא? לא דמיינתי לעצמי שאולי אני מזיקה לעובר, אבל ככל הנראה הזקתי.רמת הסוכר שלי בדם הייתה גבוהה מהרגיל עוד בבדיקות הראשונות של ההיריון, ואף אחד לא אמר לי דבר על כך. בדומה למיכל התרוממות הרוח שלי התנפצה לרסיסים לאחר עשרה שבועות. כמה שבועות קודם לכן ראיתי את העוברון באולטרה סאונד. ראינו דופק ואפילו נתתי לו שם ביני לביני, "ים" – ראשי התיבות של שמו של אבי (יאיר מזרחי). לעולם לא אשכח את היום ההוא בסוף חודש נובמבר. הייתה לי הרגשה רעה. הייתי במהלך עבודת הדוקטורט, אך החלטתי לא לנסוע לאוניברסיטה. מדי שעה התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שמשהו לא בסדר. הייתה לי אינטואיציה חזקה. כבר כמה ימים קודם לכן הרגשתי שמשהו לא בסדר, והוא כהרגלו ניסה להרגיע שאני סתם לחוצה. "תנוחי, תתחזקי ותרגישי טוב", אמר לי. בצוהריים אמרתי לו שאני רוצה ללכת למיון נשים, שיבוא לקחת אותי, ואם הכול בסדר, אז רק נגיד שלום לעוברון ונחזור הביתה. באמת אמרנו שלום. לרופא הצעיר התורן היה קשה לבשר לנו את הבשורה הכואבת, והרופא הבכיר הגיע והכריז: "העובר איבד את הדופק". בשנייה קיבלתי סטירה מצלצלת. המומה וכואבת ראיתי לראשונה את בעלי הגדול והחזק בוכה. את ההסבר על פרוצדורת ההפלה שמעתי כאילו מרחוק.

sad

זה היה ביום חמישי ונאלצתי לחכות עד מוצאי שבת כדי להתחיל עם הרחבת צוואר הרחם ולמחרת גרידה כירורגית. לשמחתי לא חיכיתי הרבה זמן רק שלושה ימים ארוכים וכואבים, שישבתי בחדר המתנה הסתבר לי שהיו בנות שהסתובבו במשך שבוע ויותר עם גוף זר ברחם שפעם היה עובר. הרגשתי באותו הרגע שזה ממש סחבת נוראית עם כל הכאב, האבל והתיסכול רוצים להיות אחרי, להתחיל התחלה חדשה. לי  לא הציעו לי הפלה תרופתית, ככל הנראה משום שגיל ההיריון עלה על שמונה שבועות. בדרך הביתה, אבלים, התקשרנו לאימא שלי וסיפרנו לה מה שקרה. לאימא שלי "יש יציאות באין כניסה" כמו שאומרים, וכך היא אמרה:"זה קורה, אל תדאגי, הדופק עוד יחזור". פרצנו בצחוק מהול בבכי. ניסו לעודד אותי שטוב שזה קרה בשלב מוקדם של ההיריון. העובר לא היה בריא. זו ברירת המחדל של הטבע. אחד האנשים המרגיזים ביותר עצבן אותי כשאמר: "אני לא מבין למה את עצובה? למה נקשרת? זה בכלל לא תינוק אלא צבר של תאים". לאט לאט שקעתי באובדן. זה היה אובדן כל האובדנים שלי. איבדתי תקווה לרגע, ולא יכולתי לדמיין שאצליח להביא ילד לעולם. אולם כששיתפתי חברות התגלה לי שכמעט כל אישה שנייה עברה אובדן כזה או אחר, דבר שלא שמעתי עליו לפני כן. היריון תמיד הצטייר בעיניי כמשהו יפה, רך ואימהי, פרסומת של יד המלטפת בטן גדולה שמכילה חיים חדשים. אמא חובקת תינוקה...

MOMY

כמה חודשים לאחר מכן התחלתי לחקור את הנושא. הייתי נחושה לדעת אם טעיתי, ואם כן, היכן טעיתי. רציתי להיעזר בידע הזה בניסיוני הבא להרות ולהנחיל אותו גם לנשים נוספות. תחילה הבנתי שסוכר הוא טרטוגני, כלומר מזיק לעוברים. כאב לי שאף רופא לא התריע זאת בפניי כשבשבוע הראשון להיריון רמת הסוכר שלי בדם הייתה מעל הנורמה ועמדה על 110 יחידות. עדיין מכאיבה לי המחשבה שאילו הייתי יודעת זאת ומאזנת את הסוכר, היה לי היום ילדון שובב בשם ים ושלומד בכיתה ה'.

 להלן יוצג מידע שעולה ממחקרים שעסקו בהפלות טבעיות: כ-15% מכלל ההריונות – החל מהשבוע הרביעי וכלה בשבוע העשרים – יסתיימו בהפלה. יש הפלות שמתרחשות לפני השבוע הרביעי, עוד לפני שיש איחור משמעותי בווסת; ככל שגיל האישה עולה, כך גוברים סיכוייה להפלה; ככל שגובר מספר ההפלות, הסיכוי להפלה נוספת הולך עולה. רק לאחר שלוש הפלות רצופות מתחילים לברר את הבעיה. תחילה בודקים האם יש תסמונת אשרמן (עליה כתבתי בהרחבה בספר שלי) או שרירניים ברחם שמפריעים להתפתחות העובר ברחם או האם יש בעיה גנטית המשפיעה על העובר. כמו כן אפשר לבדוק אצל המטולוג האם יש בעיה של קרישיות יתר, ואם מתגלה שאכן יש בעיה כזו, אפשר ליטול תרופות לדילול הדם. במקרים מסוימים מגלים זיהום נגיפי או חיידקי ומעורבות של מערכת החיסון.

חודשיים וחצי לאחר ההפלה המחזור שלי איחר לבוא. נכנסתי שוב להיריון ופחדתי לשמוח. חששתי מאוד מהפלה נוספת. בשבוע העשירי להיריון הסיוט חזר – כתם אדום בתחתונים. כמעט התעלפתי במעבדה עד שבעלי הגיע. בלב הולם הגענו למיון נשים, והוא מצא אותי מתוחה ומתוסכלת. הפעם הרופא בישר לי: "יש דופק, אבל הסיכוי להפלה הוא 50-50". "מה לעשות? להישאר במיטה?" שאלתי. הרופא הביט בי משועשע ואמר לי: "מבחינתי את יכולה להרים מקרר ולא יקרה כלום. אי אפשר לדעת". צחקנו אבל החשש הכבד מהעתיד ריחף מעליי עוד חודשים ארוכים עד ללידת בתי הבכורה תאיר, על שם אבי יאיר.

תמיד אזכור את היום לחודש דצמבר 2005, גם לאחר לידת 3 ילדים. הלוואי ומערכת הבריאות תגלה רגישות רבה יותר לשלב כל כך קשה ותאפשר לנשים לעבור הפלה או לידה שקטה מוקדם ככל האפשר.

על החתום:ד״ר ליאת אדרי phd.