inbals - הבלוג של ענבל

המפתח הוא התמדה

באמצע האריזות והבלגן קלטתי שהניצחון הכי גדול על הטרשת נמצא ברוגע שאני מוצאת גם ברגעים הכי לחוצים ושההמלצה "להירגע" הפכה לדרך חיים בזכות הרבה נחישות והתמדה

ענבל

06/08/2018


בתוך כל הבלגן של המעבר, אני מוצאת את הדרך גם להירגע ולהרגיע

אחד הדברים שגיליתי במהלך שנות ההתמודדות עם הטרשת, ותכל'ס זה מאוד הגיוני, הוא שיש קשר הדוק בין תקופות של לחץ לזמנים של התקפים. טרשת היא בת זוג מוזרה, היא כל הזמן שם, אבל בכל פעם שהיא מוצאת הזדמנות היא תוקפת ובלי רחמים. אלה תמיד רגעי החולשה, רגעי הלחץ שהחיים מזמנים והם מזמנים, שבהם זה מגיע. התקף. הוא משתק, לא מאפשר שום דבר אחר ולגמרי מובחן מרגעים אחרים.

כדי להגדיל את מרווח הזמן בין התקפים, אחת ההמלצות הכי שכיחות היא להרגיע, המלצה טובה באופן עקרוני לכל אחד ובכל זמן. אבל בינינו, גם האדם הכי רגוע בעולם לא באמת יכול להישאר רגוע ולנהל חיים רגועים בכל רגע נתון, כל מה שנשאר זה לנסות. כשמתמידים וכשלא מפסיקים להאמין ולנסות זה בסוף מצליח. לא מאה אחוז מהזמן, אבל אם זה מצליח "רק קצת" זה תמיד יותר טוב ולקצת הזה יש יכולת לגדול, לאט ובלי שנשים לב. סוג של מעגל קסמים - כשזה מצליח קצת עכשיו, זה מצליח יותר בפעם הבאה ומפעם לפעם הביצועים משתפרים.

עכשיו, ימים ספורים לפני המעבר, ארגזים, קייטנות שמסתיימות, כל מטלות האריזה והסיום בדירה הישנה וכל ההתארגנות לדירה החדשה, ביורוקרטיה, פגישות עבודה, לגדל שתי ילדות וגם להחזיק בית מתפקד – שיא של לחץ שמתנקז לנקודת שיא. ואיפה אני? שולטת בעניינים, מתעדפת, משתדלת להספיק ובעיקר בסדר (טפו, טפו). אני מקשיבה לעצמי, יודעת מתי לעצור, לא תמיד מספיקה ובעיקר נושמת, לא נותנת ללחץ להגיע לנקודת רתיחה, משחררת.

מסתבר שהתמדה ונחישות מביאות אותך ליעד

לכאורה כל החומרים מהם עשוי התקף. חשבתי על זה, כי זה תמיד איפשהו נמצא שם, במחשבות. אם ענבל שלפני כמה שנים היתה מתמודדת עם ההווה שלי, ההתקף כבר היה מגיע, אבל ענבל של היום יודעת איך למצוא את האיזון כדי לשמור את הכדור בצד שלי. מצאתי את עצמי משווה את המקום שאני נמצאת בו היום והמקום בו הייתי בהתקף הראשון שלי, אי שם בזמן שיא של פרויקט אמצע שנה שלישית באדריכלות ועם עומס רגשי מטורף לא פחות. הייתי חלשה ואז הגיע ההתקף.

הוא תפס אותי לא מוכנה, אבל עברתי אותו. עברתי אותו לא לפני שהחלטתי, עוד בשלביו הראשונים, שאעשה הכל כדי לא לתת לו את התנאים להתקיף שוב. שנים שזו המטרה עליה אני עובדת, מחפשת דרכים משלי להרגיע, לייצר את התנאים שאני צריכה כדי להיות רגועה ולהתמודד עם כל מי שהחיים מביאים אתם. אם יש משהו שהבנתי, כאן באמצע כל הבלגן, זה שהצלחתי. הצלחתי למצוא את האיזון. קצת כמו טיפוס הרים, זה אף פעם לא בא בקלות ונטול בעיות, אבל החכמה היא לא להפסיק, להתמיד, לא לפחד להיכשל אבל תמיד להאמין.

אני ענבל, נטו ענבל

פתאום עכשיו, כשעצרתי רגע לחשוב, אני קולטת איזו דרך עברתי. יש המון אי ודאות בחיים והם כל הזמן זורקים לעברנו משהו, את זה אי אפשר לשנות, אבל אנחנו יכולים לשנות את עצמנו. מהרגע שאובחנתי, החלטתי לחיות את חיי בלי להיות מתויגת כ"חולה". אני ענבל, נטו ענבל. הדרך להיות נטו ענבל מחייבת אותי להיות נחושה לשמור על עצמי ועכשיו לא רק בשבילי, אלא גם בשביל הבנות שלי והאיש שלי והמשפחה שאנחנו מגדלים, בשביל כל אלה אני צריכה לזכור תמיד שלהירגע זו לא קלישאה זו דרך חיים שצריך כל הזמן לעבוד בשבילה.

הדרך להגיע לחיים שאנחנו מבקשים לעצמנו מחייבת אותנו למצוא את המפתחות הנכונים לחיים, אלה שפותחים את השערים בהם אנחנו צריכים לעבור. הדרך הזו אף פעם לא קלה ומבחינתי הטרשת מבחינתי היא רק עוד מבחן שמוכיח שאני יכולה גם איתה להמשיך הלאה בדרך שלי.