רגשות, זה כל הסיפור - הבלוג של שחר בן-פורת

לבחור שלום לשנה חדשה

הדיונים האם לצאת למלחמה בסוריה מחזירים אותי לעשות שלום בתוכי. לכאוב, לבכות, להזכר ברגעים כואבים, זה חלק מתהליך הריפוי המאפשר לי ליצור שלום בתוכי ועם הסובבים אותי

שחר בן-פורת

04/09/2013


בארצות הברית מתקיימים בימים האלה דיונים, האם לצאת למלחמה או לא. הם מנסים להחליט כמה זמן להלחם, באיזו עוצמה, כאילו שאפשר להחליט מראש לאן מגיעים כאשר מתחילים לירות טילים. כל אחד שניהל מריבה משמעותית בחייו יודע, שברגע שמתחילים, אי אפשר באמת לדעת מתי מסיימים וכמה נפגעים בדרך.

זו מציאות מוזרה עבורי, מפתיעה ומטרידה כאחד. מצד אחד יש דיון על הנושא, דבר שמעולם לא נעשה באופן כה פומבי. החלטות המתקבלות לרוב בחדרי חדרים נעשות כעת מול כל העולם, במעין הצגת רמה חדשה של אחריות. מצד שני, הדיון ממשיך להיות באותו הנושא בו אנחנו בני האדם מתמחים - מלחמה.

שלום זה כמו דיאטה

ליצור שלום ולחיות בשלום דומה לירידה במשקל: כולם אומרים שהם רוצים את זה, מעטים מוכנים לשלם את המחיר ומצליחים בזה.

זה ההרגל שלנו, האוטומט. כשאנחנו מרגישים אשמים, להאשים, כשאנו מרגישים מותקפים, לתקוף. אין זה משנה אם באמת מאשימים אותנו, אין זה משנה אם אנו באמת מותקפים; פעמים רבות אנו מגיבים רגשית למציאות שכלל לא מתקיימת. זה לא מדויק: המציאות הזו מתקיימת במקום אחד באופן ודאי - בתוכנו, בעולם הרגשות הפגועים שלנו, המנהלים אותנו מבלי שאנו שמים לב. מעטות יחסית הפעמים בהן ההאשמה וההתקפה אכן מגיעים מבחוץ.

בסדנאות שאני מנחה ובעבודה האישית עם אנשים, כמו גם בעבודה שלי עם עצמי, אני חוזר פעם אחר פעם למלחמה הפנימית. לא תמיד מלחמה היא הביטוי שאני משתמש בו, אבל הרוח הכללית דומה - ביקורת, שיפוט, שנאה, כעס, המסתירים כולם כאב עמוק, כמעט אינסופי.

בימים האחרונים עשיתי את אחד התרגילים שאני אוהב לעשות וביקשתי ממישהי שאני עובד איתה לרשום את כל הביקורת העצמית שלה. היא כתבה מהר וכשסיימה היא הקריאה לי את הדברים. ככל שהיא הקריאה, הכאב בלב שלי הלך וגדל, והרגשתי שאין לי אוויר. הריאות עבדו בסדר, אבל בתוך מעטה כה כבד של ביקורת עצמית, אין מקום לנשום, לזוז, לחיות.

דרכה אני חוזר אל עצמי, אל המקומות הפצועים-פוצעים בתוכי. אל השנאה, השיפוט, המאמץ התמידי לשנות. אני בוחן מחדש את המלחמה שלי, שומע את הביקורת, מרגיש את הכאב שהמלחמה יוצרת, את הכאב היוצר את המלחמה.

לבכות זה ריפוי

כשאני מקשיב לתהליך המתקיים בארצות הברית, אני חושב על ההשתקפות. ישנו דיון המתקיים בתוכי, בתוך כולנו, האם לצאת למלחמה - להמשיך לפעול באוטומט שבו למדנו לחיות - או לפעול במטרה ליצור שלום.

הבחירה שלי היא שלום. ליצור שלום בתוכי בין החלקים הפוגעים. הם בסך הכל מקומות פגועים המבקשים אהבה ומנסים ליצור אותה בדרך המכאיבה המוכרת. האוטומט הוא להלחם אך הבחירה נמצאת בידיי. אמנם איני יכול להחליט במודע להפסיק לשפוט את עצמי או לבקר את עצמי; אך אני יכול להחליט ליצור שינוי.

כדי להסתכל על הדברים מחדש, בעין אוהבת, עלי להגיע אל הכאב הרגשי, הנמצא מתחת לביקורת, היוצר אותה. לכאוב, לבכות, להזכר ברגעים כואבים, זה חלק מתהליך הריפוי. אם אני מרשה לעצמי להיות פגוע אני חוזר להיות פגיע. אם אני מרשה לעצמי, אין לי צורך בהגנות, בהתקפות, במלחמות.

לשנה החדשה המתחילה ממש הערב, אני מאחל לכולנו לבחור בדרך של שלום. היא כואבת, אמנם, אך עדיף לפתוח את הכאב של הלב מאשר להמשיך ולסגור אותו בדרך כל כך כואבת.

ככל שיותר אנשים יחיו בשלום, כך יגדל הסיכוי לשלום בעולם שלנו.