michelzohar - הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

פטריוט(ית) או לא להיות?!

ניסיתם פעם להרכיב את ה'גֶרְנִיקָה' של פיקסו מ 1000 חלקים? (טיפ ממני – אל תנסו). כמו הפאזל הארור הזה, כך מורכבת מסובכת ומגוונת השאלה אם לחיות כאן או שם.

מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

05/10/2013


אזהרה: הפוסט הזה מכיל הרבה סימני שאלה ולא מעט סימני קריאה

מודה! יצא לי לא פעם, לדמיין את עצמי חיה בארץ אחרת. במקומות רבים בעולם שבהם טיילתי הרגשתי שהנה שם, אני יכולה לתקוע יתד. באוסטריה חלמתי שיש לי בית הארחה או מלון קטן שעסוק מאד בעיקר בעונת הסקי. בקוסטה ריקה חלמתי על חיים של "פוּרָה- וידַה" תמידית בין עצי הקוקוס והפפאיה, בנָאפַּה-וַאלִי שבקליפורניה חלמתי על כרמים אין סופיים בחצר האחורית שלי ובדרום צרפת על טירה עתיקה שאולי אעשה לה רסטורציה כמו בז'ורנלים. בקיצור, כפי שפול יאנג היטיב לתאר  " Wherever I Lay My Hat That's My Home" וזאת בדיוק ההרגשה שלי לפעמים.

ולמה אני משתפת אתכם בחלומות הרומנטיים שלי? כי השבוע התחילה בחדשות סדרת כתבות על היורדים הישראליים של שנות האלפיים- משפחות צעירות ממעמד הביניים שלא מסתדרות בארץ מבחינה כלכלית, מחפשות את פרנסתן במקום אחר, ומוצאות גם מוצאות פלוס איכות חיים. בבוקר שלמחרת כתגובה לאותה כתבה, פרסם יאיר לפיד פוסט בפייסבוק ובו הוא מביע את מורת רוחו על אותם יורדים וחותם אותו במילים: "תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר". לפיד גייס לצידו את השואה בכדי להצליף ביורדים, אבל הוא לא היה המצליף הראשון. רבין ב-1976 פשוט הטיח בהם כי הם "נפולת של נמושות". וזה מביא אותי לחשוב על המורכבות שבה אנחנו כישראלים חיים, כזו שכוללת עבר שאסור לשכוח ותקווה תמידית לעתיד טוב יותר, כשבין לבין יש את ההווה שלעיתים הוא סביר, אולי טוב אפילו, ולעיתים בלתי נסבל .

ניסיתם פעם להרכיב את ה'גֶרְנִיקָה' של פיקסו מ 1000 חלקים? (טיפ ממני – אל תנסו). כמו הפאזל הארור הזה, כך מורכבת מסובכת ומגוונת השאלה אם לחיות כאן או שם. כי באמת יש אלף סיבות למה להישאר פה, ובראשה העובדה שאירופה לא הייתה טובה ליהודים לאורך ההיסטוריה- הם סבלו מפוגרומים, מאפליה, היו משוללי זכויות וחשופים לעלילות דם או סתם להתנכלויות מאזרחים "שווים" יותר, והשיא כידוע היה כשהיטלר הוציא לפועל את הפנטזיה הסוטה שלו ושל לא מעט אזרחים אירופאים כמוהו.

ולכן אסור לשכוח! והרי איך אפשר כשיש לנו את יד ושם ואת בית לוחמי הגטאות וימי זיכרון לשואה ומשלחות נוער למחנות ההשמדה ולימודי היסטוריה של אירופה טרום האמנציפציה וגם לאחריה ועוד ועוד.

ואכן לא שכחנו! אם נעיר באמצע הלילה כל ילד בן שש, מתוך שינה הוא יספר לנו איך הרומאים והיוונים והערבים והנאצים – כולם יחד וכל אחד לחוד רצו להשמיד אותנו. והשאלה היא, עד כמה העובדה הזו צריכה לנהל אותנו ולהשפיע על ההחלטות שנוגעות להווה ולעתיד שלנו כאינדיבידואלים. עד מתי נצטרך לסחוב על הגב את העבר הקולקטיבי וכמה אחוזים מהעבר הזה צריך להוות פקטור בשיקולים של החיים העכשוויים שלי ושל כל אחד אחר פה?

הרי כבר השלמנו עם העם הגרמני, הסכמנו לקחת מהם כסף, אנחנו מנהלים איתם יחסים דיפלומטים ומתחשבים בדעתם. יש חילופי נוער רשמיים בין הנוער שלנו לשלהם וטיסות יומיומיות שיוצאות ובאות מכאן לשם ובחזרה, (אפילו שלמה ארצי שהשתדל כל חייו שכף רגלו לא תדרוך שם, עשה זאת ורץ לספר). אז אפשר לומר שהנחנו לעבר? לדעתי אפשר.

אבל יש גם אלף סיבות למה לא להישאר פה. כי מה כבר מבקש אדם לעצמו כשהוא פוקח בבוקר עיניים? שקט? שלווה? פרנסה טובה? שלום? אם אפשר בריאות? ואם הוא ממש חמדן אולי את כל אלה גם יחד? אז אם אחת ממדינות אירופה או אמריקה או כל מקום אחר על הגלובוס יכול לספק את מה שמדינה אחת שעומדים בראשה קצת יותר ממאה מוחות יהודיים איננה יכולה אז למה לא? למה כישראלית אני צריכה להתבייש אם אני מבקשת לעצמי חיים טובים? למה אם אני עוברת לגור בארץ אחרת משתמע מכך שאני מוכנה לזרוק לפח את "הארץ היחידה שיש ליהודים?"

מדוע לא עוצר רגע אדון לפיד ושואל את עצמו למה אזרחים טובים יורדים מהארץ, לפני שהוא מטיח בפניהם את חוסר הסובלנות שלו -אמנם בשפה עדינה יותר משפתו של רבין - על כוונותיהם לחפש חיים טובים יותר?  למה אזרחים שמשרתים את המדינה אינם זכאים שהמדינה הזו תשרת אותם בחזרה? למה כאזרחים אנחנו חייבים להשלים תמיד עם מר גורלנו ולסבול קצת, להתאזר בסבלנות, להבין שהביטחון חשוב יותר מפרנסה וכלכלה וחינוך ובריאות? לקבל את הגזירות בשקט ובהכנעה? ומה המסר של המדינה לאזרחיה? תלחמו בכל הכוח עד טיפת הדם האחרונה כשזה קשור בביטחון אבל תשבו בשקט ותקבלו את הדין והגזרות כשזה קשור לכל התחומים האחרים בחיים כאן? ואם כבר מדברים על גרמניה של שנות השלושים והארבעים, אולי חשוב שלא נשכח שגם שם הקהילה היהודית הורידה את הראש וחיכתה שיהיה טוב יותר ושהזמנים הקשים יעברו ונראה שעד לקיץ ההוא לא למדנו כלום וחיכינו שהזמנים הקשים יעברו.

עד שנמאס וניסינו לא לקבל את הדין! יצאנו לרחובות, מחינו, זעמנו, הוצאנו את הילדים לכיכרות, חסמנו כבישים, קראנו לראש הממשלה להתפטר, אפילו חשבנו שאם דם צעיר, חדש ורענן ייכנס לממשלה, הדברים ישתנו, באמת שלא רצינו לקבל את הגזרות כמו צאן...מה שמזכיר לי סיפור: איש אחד היה מאד מיואש ממצבו הקשה והעגום, הוא הלך אנה ואנה וכשהוא היה ממש על סף אבדון הוא שמע בת קול שאמרה לו "תתעודד, המצב יכול להיות גרוע יותר", אז הוא התעודד J ובאמת המצב הפך גרוע יותר!

מודה! האפשרות לחיים טובים יותר, נוחים יותר ושלווים יותר במקום אחר, נראית יותר ויותר מפתה ולא רק כפנטזיה רומנטית אלא כצורך אמיתי. היום היא נראית לי קרובה מתמיד ונחוצה מתמיד, לולא עניין שולי אחד -  החייל הטרי שלנו והחיילת לעתיד, שקושרים אותנו לכאן לפחות לשש השנים הקרובות.

אבל הי, הרי יאיר לפיד הבטיח שעוד שנה- מקסימום שנתיים יהיה כאן טוב. אז הנה לי הווה עם תקווה לעתיד טוב יותר ואם לא, תמיד אוכל להמשיך לפנטז (אין על זה מיסים עדיין).

*חברים תתעודדו, המצב יכול להיות גרוע יותר.

* מה יקרה אם כל היהודים של העולם יהיו כאן?  מישהו חשב על זה עד הסוף?

* ולגבי החמדנות – אני מאלה. רוצה גם שקט גם שלווה וגם פרנסה! לא מגיע לי?