ארגון חדר מחנכים ומחנכות – בית אחד לעובדי הוראה בישראל - הבלוג של חדר מחנכים ומחנכות

למי קראתם עצלנים?

אני מורה שעושה את עבודתה באהבה ובתשוקה יוקדת ורואה בה עבודת קודש. אני לא רואה את עצמי עושה שום דבר חשוב יותר בחיי, אז למה המדינה מזלזלת בי?

חדר מחנכים ומחנכות

11/01/2017


בשבוע האחרון מצאתי את עצמי מוצפת באין ספור תגובות בעד, נגד, וכל מה שביניהם, על השביתה המתוכננת שנמוגה עוד בטרם החלה.

כתבתי אלפי מילים על מה שעד היום היה הדבר הכי טבעי בשבילי-  הזכות לקום בבוקר וללכת לעבודה. לתלמידים שלי..

גילוי נאות,  לפני שהפכתי למורה, הייתי תלמידה גרועה.

כזו שבחדר מורים, תמיד דמיינתי בראשי, עומדות המורות לפני תא וידוי, רגע לפני החזרה לכיתות,  והבקשה הכי שכיחה ביניהן הייתה ש-אני לא אהיה בכיתה!

מי היה מאמין שעשרים שנה לאחר מכן, אהיה  בעצמי אחת מהן..

שנים ארוכות, ניהלתי יחסי שנאה אהבה עם מי שחשבתי אותן לענקיות הדור שלי.

אני זוכרת את יראת הכבוד שאמא שלי ושאר בני דורה חלקו למחנכת שלי דאז, ומחייכת בנוסטלגיה מביכה.

אולי בזכות מי שהייתי אז, כתלמידה, הפכתי למורה שאני היום.

זכיתי.

אני באה לעבודה במרץ נעורים של יחידי סגולה. אני לא רואה את עצמי עושה שום דבר חשוב יותר בחיי. כשאני מצליחה לגעת בנפשו העדינה של הילד הכי מחוספס, אני יודעת שהצליח לי. שבחרתי נכון.

אני יודעת גם, שהמסע של הילדה ההיא שהייתי, הסתיים בהיותי מורה שעושה את עבודתה, באהבה, בתשוקה יוקדת, ובדחילו ורחימו של מי שעוסק בעבודת קודש.

לפני כחודשיים נפל דבר. רק לאחר שנחשפתי לשטח ולקולות שעלו ממנו, הבנתי שאיחרתי להגיע.

זעקת העושק, הזלזול, הבושה וחוסר האונים של חבריי המורים והמורות, הייתה בלתי נסבלת.

רק מי שיודע כמה מסירות והשקעה תובעת עבודת החינוך וההוראה מאנשיה, יכול להבין את גודל הרגע הזה.

את האמת יש לומר בקול צלול וברור. במדינת ישראל של היום, אין גמול הולם לעבודת החינוך.

 גם לו היו פקידי האוצר והחינוך, נאותים, ברוב טובם, לשלם לעמיתיי המורים את המגיע להם, איני חושבת שהייתי מתפעלת מהסכומים המגוחכים שמן הסתם הייתי רואה שם.

מורים, הם לא ‘עם אחיד’. יש בנינו כאלו שנולדו לדבר- חייהם שזורים בעבודת החינוך וכל מה שמניע אותם היא מסירות, אמונה ביכולתם לחולל שינוי, ואהבתם הבלתי מותנית לילדים ולמקצוע.

בתור מי שמכירה את השטח מזה 20 שנה, לא יהיה זה סוד לגלות שיש כאלה שנקלעו לחינוך שלא ברצונם.

שמעתי על מורה שמצאה את עצמה בחינוך בעקבות בעלה,

 אחרת הגיעה, כי ציוני הקבלה שלה לא הספיקו למקצועות אחרים והחינוך נבחר כברירת מחדל,

והיו כאלה שחשבו שתנאי החופשות הם סיבה מספיק טובה, בגללן שווה לבחור בהוראה.

אך אחת מהן לא שרדה את שנתה השנייה במערכת החינוך.

לא היה להן סיכוי בכלל.

אם, כמורה, את לא מגיעה אל פתח הכניסה לשער בית הספר, עם מאגר גדול של כל הסיבות שהביאו אותך להוראה, דרכך החוצה ממנה תהיה קצרה משחשבת.

אבל איך?  איך ייתכן שסביבי עובדים מורים מצוינים, חדורים בתחושת שליחות ואהבה, מקדישים לילות כימים, עובדים שעות ארוכות לאחר הצלצול המבשר על סוף יום הלימודים, מנהלים שיחות הורים, מכינים מערכים, בודקים מבחנים, מכינים עשרות תעודות, מפיקים, כותבים מגיעים לפגישות ערב, ועדי הורים, ועד מרכזי תוכניות ‘מעברים’, ערבי הורים ומה לא…

 ובראשון לכל חודש פותחים את התלוש בידיים רועדות ומרגישים את העלבון הצורב העולה בגרון, מסתירים את הזעם הכבוש, נושכים שפתיים מבושה.

איך ייתכן, שמדינה חפצת חיים, עתיד, השכלה וערכים,  מדינה המבינה את החשיבות שבלעורר בילדים סקרנות, מעורבות, איכפתיות,  איך היא מרשה לעצמה להביא את אלו שאמונים על ההצלחה הזאת, להרגיש כל כך חסרי חשיבות??

מחאת המורים שפרצה השבוע לתודעה הציבורית, לא תרד מסדר היום, כל עוד מורים באים לעבודתם שקופים, מחוסרי תמיכה כלכלית ושכר נאות, בזמן.

המורים צריכים לצאת לעבודה בידיעה,  שממש מעבר לגבם, המופנה ללוח, יש מדינה שלימה שמעניקה להם רוח איתנה ותמיכה במשימה החשובה הזאת הנקראת חינוך.

המחאה תשוב ותעלה בחלונות עד שחבריי בחדר מחנכים ואנוכי,  נהיה סמוכים ובטוחים כי חוללנו שינוי, היסטורי, ערכי, בלתי מתפשר וארוך טווח,  לעוול המתמשך ולכרסום הולך ומעמיק בכבוד שראוי היה שנעניק להם.

צריך להודות ביושר, כי המאבק הגדול עוד לא דובר השבוע.

לא דובר על הסיפור האמיתי שבמרכזו עומדת רפורמת ענק, חסרת תקדים, בחסות ממשלת ישראל, שעתידה לקחת את המורים אל הקו הראשון של סדרי העדיפויות החברתיים, ועימם את כל מיליוני הילדים שחובשים את ספסלי בתי הספר. כי אחרי שנסיים לטפל במורים שחצו מזמן את קו העוני, נצטרך להדרש לדבר הגדול הבא, שמחאת השכר רק מסמלת אותו.

מדינת ישראל חייבת להעביר מסר ברור לפיו הצורך ההולך ומעמיק בחינוך איכותי, כזה שמעמיד תלמידים משכילים, מעורבים, אוהבי אדם, יודעי ספר, המיטיבים לעצמם ולזולתם  היא ההתחלה של סוף המאבק.

הדרך, לצערי,  עוד ארוכה ורבה. אבל, בזה, דווקא, יש לנו יתרון משמעותי.  חינוך דורש סבלנות, אמונה, ונחישות  ממנה יש לנו בכמויות לא מבוטלות.

ניקול גיל

**  ניקול גיל,  מחנכת ורכזת חינוך חברתי 20 שנות ותק – בנימינה.