אורית זיידמן – "העוז לפרוץ" - הבלוג של Orit Zaidman

5 סיבות להתנתק מ"מירוץ החיים"

כל מי שמרגיש "עכבר מעבדה" רץ ללא הפוגה בין המטלות, המשימות, העבודה, הילדים, והאתגרים שיש לכולנו בחיים... שיעשה לייק :)

Orit Zaidman

18/05/2012


כל מי שמרגיש "עכבר מעבדה" רץ  ללא הפוגה בין המטלות, המשימות, העבודה, הילדים, והאתגרים שיש לכולנו בחיים... שיעשה לייק :)

אני מוצאת עצמי מגיעה לסוף השבוע "זוחלת" על גחוני... וגם אז... צריכה להספיק, צריכה לסיים, צריכה לסדר, צריכה... בא לי לצרוח!

דייייי!!!! מה בסה"כ ביקשתי?! להיות בת 44 (עוד מעט) רגועה, נהנית מכל רגע פנאי, מלאת רגעי פנאי... להספיק לקרוא ספר בלי שמנקר כל רגע בראשי, המצפון המעצבן הזה, שלא מפסיק לייסר אותי... להרים את רגליי, לצפות בסרט איכותי מבלי שמראה הכביסה המקווצ'צ'ת ב"פיילה" שמחכה לי, תציק לי...

חיי נכון להיום, איך לומר זאת... לא בדיוק מה שחשבתי שיהיו... שלא תהיינה אי הבנות, יש לי המון דברים שאני אסירת תודה עליהם, כלום אינו מובן מאליו: חלק נכבד מכך, הם ילדיי האהובים, ה"בלונדיני" המקסים, כל משפחתי המורחבת וחוג ידידיי. העבודה שלי, הקולגות, הבריאות של כולנו ועוד ועוד...

יחד עם זאת אני כל הזמן בתחושת "מירוץ אחרי הזנב של עצמי".

הנה 5 סיבות שחשבתי שאולי ישכנעו אותי להירגע. ואם אני אשתכנע... אולי גם אתם? ואז נהיה כולנו רגועים... בשאנטי... ונחווה באמת את טעם החיים.

כי כמו שהדלאי למה אמר פעם:

"האדם מקריב את בריאותו כדי להשיג כסף, ואז הוא מקריב את כספו כדי להשיב את בריאותו, ואז הוא כ"כ חרד מהעתיד, שאינו נהנה מההווה... התוצאה היא שאינו חי לא את העתיד ולא את ההווה. הוא חי כאילו לעולם לא ימות, ואז מת כאילו לא חי מעולם"!

סיבה ראשונה:

כי אם אני רצה אחרי הזנב של עצמי, אני לא מגיעה לשום מקום!

רצוי שאם כבר אני רצה... (מטאפורית כמובן, כי נכון לכרגע, במשקלי, אני בקושי הולכת...) תהיה לי מטרה אליה אני אמורה להגיע.

במקום "לרוץ" לשם ה"ריצה", רק כדי להספיק, רק כדי להרגיש שאני עושה, "פול גז בניוטרל", רצוי שאדע מה אני רוצה!

לאן לכל הרוחות, אני רצה?

אז הסיבה הראשונה היא כדי שאתמקד במטרה!

הסיבה השנייה:

כי כדי לנצח במירוץ, צריך להיערך ולהתכונן. ללא הכנה מתאימה, יכולים להיפצע...

גם כשאני עושה ספורט, אני צריכה להתכונן, להיערך, להתחיל ממסלול קצר, מקצב איטי, להתאים את מצבי הגופני למטרה אליה אני רוצה להגיע.

סבלנות, אורך רוח, התקדמות בקצב הנכון ולאו דווקא בקצב שאני רוצה, זה חלק מאוד משמעותי.

אם יש לי שרירים שאני צריכה לפתח, אז על זה אני עובדת. אם יש לי חומר שכדאי שאלמד וארכוש, בזה אני מתמקדת.

אז הסיבה השנייה כדי שאהיה מקצועית, ערוכה, יעילה ומוכנה לכיבוש המטרה!

הסיבה השלישית:

כי רק מבחוץ אני יכולה להתבונן, להיות אובייקטיבית, לבדוק לאן כדאי לי להמשיך, ובכלל אם כדאי.

כאשר אני בתוך ה"גלגל" אני רצה מ"כוח האינרציה" , אין לי את האפשרות לעצור, להתבונן, לראות "תמונת מצב".

לצערי, מניסיוני, אני יודעת שבחיים שלנו, אנחנו מספרים לעצמנו שאין לנו את ה"פריבילגיה" לעצור, לצאת, להתבונן ולהיערך מחדש.

מתי אנחנו פתאום "יכולים" ? כאשר החיים עוצרים אותנו! חלילה: מחלות, התמוטטויות, משברים, אובדנים, גירושין וכל ה"רעות החולות" האלו.

רצוי מאוד, לעצור לבד, לפניי... ואז חלק מזה פשוט לא יקרה...

אז הסיבה השלישית כדי להימנע, עד כמה שניתן, ממצבי משבר!

סיבה רביעית:

כי אם אני כל הזמן רצה, אינני יכולה להפנות את המרץ והמשאבים שלי לעשייה אמיתית!

אני כל כך עסוקה במרדף הזה אחרי המטלות והמשימות, שאינני מתפנה לעשות את הפעולות החשובות ביותר, לקידום המטרה שלי.

המרץ והאנרגיה שלי "מתבזבזים" על הריצה האינסופית וחסרת התכלית.

לא נשאר לי במאגרים, זמן וכוחות להפנות, לפעולות מקדמות, שאמורות לייצר עבורי את האפשרות להצליח, ולייצר מציאות חיים שתאפשר לי רווחה נפשית, רוחנית וכלכלית.

והרי זו אחת ממטרות העל שלי, זה ולהביא ערך - בדרך.

אז הסיבה הרביעית היא כדי להתפנות לנקיטת פעולות ממוקדות ומקדמות!

והסיבה החמישית:

כי אני רוצה לחיות, בעוצמה, בהתרגשות, ב- OZ!

כשאני לא עוצרת, אני לא מרגישה. הכל נהיה אוטומט. הכל עובר לידי, כמו נוף "מרוח" משני צידי הכביש כאשר נוסעים מהר.

אני לא מספיקה לשהות במקום. להתענג על המראה, על הריחות, על הגוונים, על התחושות.

ההבדל העיקרי לדעתי הוא בכהות החושים ש"מירוץ החיים" כופה עלינו. אני רוצה להיות בדרך, לחיות את החיים, להגיע בנחת. כן, גם להיות נחושה וחדורת מטרה, אך להתאים עצמי למקצב הטבעי, למה שבאמת נועד לקרות עבורי.

אז הסיבה החמישית להתנתק מ"מירוץ החיים" היא הרצון שלי לחיות! באמת, פשוט לחיות...

אשמח לקרוא מה אתם אומרים? אולי יש לכם עוד רעיונות איך ולמה כדאי לרדת מהגלגל הזה?