שדה בלי סודות - הבלוג של לירז גרין

החיים הם כן שחור או לבן

הם לא ישתנו, הם ימשיכו להשתין על העולם בקשת, ימשיכו לחשוב שהכל מגיע להם, ימשיכו להתעלם מאחרים ולחשוב שהאחרים רק מדברים מתוך מרירות וקנאה. אני בוחרת מה לעשות עם זה כל פעם מחדש.

לירז גרין

11/07/2015


אני קוראת את הכתבה ונמלאת זעם. כולם מתעצבנים על הכתבה הזו, אבל מסיבות אחרות לחלוטין. אני קוראת את המילים ויודעת אילו שקרים, צביעות, העמדת פנים וזיוף עומדות מאחריהן ופשוט מתה, מתה לעשות SHARE ולהביע את דעתי קבל עם ופייסבוק, להוציא את כל העצבים שלי על המקלדת ולטהר את הנשמה. אני כבר כותבת את הפוסט, כותבת, עורכת, כותבת, מוחקת, כותבת שוב, מוחקת שוב. בסוף סוגרת את הטלפון בעצבים ומוותרת. הזעם ממלא אותי, הולכת לשטוף פנים. יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. אם הייתי נותנת עוד במה לאנשים האלו, המקסימום שהייתי מקבלת זה פוסט צהוב שיעניק לי רגיעה זמנית ואולי כמה טוקבקים מעודדים, לצד כאלו שטניים, שתמיד בעד הצד הלא נכון. אבל הם לא ישתנו, הם ימשיכו להשתין על העולם בקשת, ימשיכו לחשוב שהכל מגיע להם, ימשיכו להתעלם מאחרים ולחשוב שהאחרים רק מדברים מתוך מרירות וקנאה וזה לא משנה כמה אני צודקת וכמה אני יודעת שחוסר הצדק המשווע הוא זה שמניע אותי בסיפור הזה, אני שוטפת את הפנים ואת הזעם מעלי והולכת להציץ על בנותיי שישנות כמו נסיכות במיטתן. זוהי תרופת ההרגעה שלי, לבינתיים.

black-and-white-africa-animals-wilderness

המון דברים מרתיחים לי את הדם בזמן האחרון. כל השנים האלו, שרציתי לחיות בהרמוניה עם העולם וליצור תמונת מציאות יפה כזו, שהכול בסדר בה והכול זורם, מתנקזות לתוך שנה בה הצבעים מאד מאד ברורים - שחור או לבן, רע או טוב. שנים ניסיתי לא לחלק את העולם בצורה כל כך דיכוטומית. חשבתי שזוהי התרפיה האמתית: לצבוע הכל בגוונים אפורים יותר, לא ללכת לקיצון. משהו נסדק באמונה הזו לאחרונה. יש בי הבנה מטלטלת שאולי העולם לא כל כך מורכב כמו שחשבתי. הוא למעשה פשוט מאד: יש את האנשים הטובים ויש את האנשים הרעים. נכון, האנשים שרעים לי יכולים להיות נפלאים לאחרים ואלו שטובים לי יכולים להיות האסון של האחר. נכון, זוהי רגרסיה התפתחותית בתובנות על החיים, כי הרי אמרו לי תמיד: "כשתתבגרי, תביני שהחיים הם לא שחור או לבן". לעזאזל, כבר הבנתי את זה פעם, וזה הולך וחומק ממני, אבל משהו בי דוחק בי להרפות מהאחיזה בתובנה הזו, כל עוד לא יוכח אחרת.

1733-closeup-of-a-hand-holding-a-pencil-pv

פעם, כשלמדנו על היטלר בבית הספר, שאלתי את המורה אם היא חושבת שגם בתור תינוק הוא היה איש רשע. הייתה תקווה גדולה בשאלה הזו, כי ממש רציתי שהיא תענה לי שכולם נולדים שווים, נקיים, חפים מרוע ומרשע. המורה הסתכלה עלי בתימהון וענתה לי בכנות: "אני באמת, באמת לא יודעת" ואני נותרתי עם ספק אמונה, ספק תקווה שבבסיס של כולנו מסתתרים אנשים טובים באמת. לא יודעת איך הצלחתי להחזיק את האמונה הזו כל כך הרבה שנים, אבל מה שבטוח, היא מתחילה להיסדק. יש שיגידו: "הגיע הזמן מותק, תתעוררי!!!", יש שיגידו: "אל  תעשי מזה כזה סיפור" ויש את הדף הריק, זה שתמיד מבין אותי, זה שתמיד מכיל אותי וזה שתמיד תמיד נמצא כאן בשבילי. אני בוחרת מה לעשות אתו כל פעם מחדש והפעם אני בוחרת לסלוח ולשכוח. עד הפעם הבאה.

 

ועכשיו, שיר (נכתב ונטמן במגירתי לפני בדיוק 12 שנים...):

 

 סופר אגו/ לירז גרין

יצאתי למסע להרוג את סופר אגו

במחוזות נפשי

רבו הפיתולים

ברכבת של חצות זו רק אני נטו

ואין לי צורך בסודות

לזמן החיפושים

פיטר פן קטן רוקד איתי כל פעם

מושך את הילדות

לזמן לא ייתכן

והמילים ההן, כבר אין בהן כל טעם

מסע של התבגרות

דרך השכן

יצאתי למסע להרוג את סופר אגו

לשכוח שאני הייתי לא אני

דרך חוויות

בונה חיים כמו לגו

כבר יש לי כוח להודות

שהם לגמרי די פשוטים