הבלוג של איריס – מילים שמבקשות לגעת - הבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

חלומות שבורים - סיפור בהמשכים

הוא ישב אצלנו בקפה מדי פעם בשנה האחרונה. לא לגמרי מהקבועים אבל ראיתי אותו לעיתים די קרובות, בעיקר בערבי שישי. הוא הגיע תמיד לבד, היה מניח את הטלפון והעיתון על השולחן ומעיין בתפריט. אני קלטתי אותו כבר בפעם הראשונה שנכנס למסעדה, גבוה ויפה עד כאב, בדיוק כמו שאהבתי אותם. הוא מצא חן בעיני מייד כשפסע פנימה ונעצר לרגע לסקור בעיניים החולמניות שלו את המקום. כשהמבט שלו נתקל בשלי חייכתי אליו את חיוך מליון הדולר שלי, חיוך מזמין ומפתה , אלוהים עדי שהחיוך הזה הצליח לשבור יותר מלב אחד ולמשוך אלי כמעט כל גבר שמצא חן בעיני. הוא חייך אלי בחזרה, אבל היה משהו מרוחק בחיוך שלו, משהו מנומס שרמז ״לא תודה, אולי בפעם אחרת״.

Iris Mashiach-Ambalo

09/07/2015


Man_using_tablet_in_cafe_590
ערב שבת. בחלונות נרות ואנשים מכונסים סביב שולחנות מכוסים במפות לבנות, אוכלים, שותים, חוגגים משפחתיות. ובבית קפה קטן באמצע תל אביב יושב לו איש אחד לבד.
פעם הייתה לו אישה שהוא אהב יותר מכל. ביחד הם הקימו משפחה.
היא הייתה העוגן שלו, הוא הרגיש שאיתה הוא ייגע בשמיים, רצה לקטוף לה את הכוכבים, להוריד לה את השמש שתחמם ביום קרה, את הירח שיאיר לה לילות אפלים.
ושכעננה קודרת התקדרה בשמי חייו ומים סוערים איימו להטביע אותו היא הייתה הקשת בענן, גלגל ההצלה שלו.
והוא אמר לה שאיתה לצידו דבר לא יוכל לו, שאיתה לצידו הוא יכבוש כל הר יצלח כל מסע.
אך היא כרעה תחת העומס , לא עמדו לה כוחותיה להחזיק לו את היד, למשות אותו מן המצולות בהן שקע.
גם היא מין הסתם הייתה צריכה יד שתמשה אותה ושלו הייתה חלשה אז, נזקקה לשלה.
והיא הלכה. מצאה לה נחמה בזרועותיו של איש אחר. היא הלכה רק לרגע קצר, מעדה לשבריר של שנייה , אך לאיש שאהב זה היה עולם ומלואו, נצח נצחים.
והוא ניסה לסלוח לה אבל לא הצליח,
כי עיניו של האחר השתקפו והיביטו אליו ללא הרף מעיניה שביקשו מחילה.
ועכשיו הוא לבד.
וכשאור נרות שבת מאיר בחלונות של אחרים הוא יושב בבית קפה קטן בתל אביב חושב על האישה שאהב, שאיננה עוד.
******

כבר למעלה משנתיים שאני עובדת שם בקפה, מאז שעזב אייל את הבית. לא רציתי לוותר על הדירה התל אביבית היפה שחלקנו במשך שמונה השנים שחיינו יחד, דירה שטיפחנו, שאהבתי כל כך, ובגילי המתקדם לא היה מצב שאסכים לחלוק אותה עם שותף. הפתרון היחיד היה למצוא הכנסה נוספת ומייד, ומלצרות במסעדה שהייתה ממוקמת לא רחוק מהדירה שלי נראתה כפתרון הטוב ביותר בנסיבות. כך חייתי בשנתיים האחרונות, ממלצרת שלושה ערבים בשבוע ועובדת כמנהלת אדמיניסטיבית של משרד אדרכילים מצליח ביום.

העבודה הזאת במסעדה שגרמה לי להתחכך באנשים לימדה אותי מהר לזהות טיפוסים כמעט מייד כשהם התיישבו אצלי בשולחן. את אלה שבאים לחפש, שזרקו לי מחמאות דביקות וניסו לשדל אותי בלי הרף לתת להם הזדמנות אחת כדי להוכיח לי כמה הם שווים. את אלה האנטיפטים שלעולם לא מחייכים או אומרים שלום, ויש את השותקים שמתבודדים ובאמת לא רוצים שיפריעו להם, ולעומתם הקשקשנים שמרגישים צורך בלתי ניתן לכיבוש לשתף אותי בפרטים הכי אינטימיים בחיים שלהם.

הוא היה עוף מוזר בנוף האנושי שפקד את המקום, ללא ספק לא השתייך לאף אחת מהקטגוריות האלו, וזאת אולי הסיבה שהוא ריתק וסיקרן אותי כל כך מייד בהתחלה. היה בו משהו קצת עצוב, משהו מסתורי שמבקש תשובה. הוא לא היה פטפטן גדול אבל תמיד חייך אלי בחזרה, שאל לשלומי כשברכתי אותו לשלום. היה משהו מחזר ומלטף במבט שלו, אך באותה מידה גם מסוייג ולא נענה.

הרגשתי שאני מוצאת חן בעיניו, אבל משהו סתום ולא ברור עצר אותו מלהתקרב, לפתח קשר שהוא מעבר לידידות שטחית בגבולות המסעדה. הרגשתי שהוא נושא איתו מטען, שדים שנעולים אצלו במגירה, שלדים ששוכנים אצלו בארון , והוא סיקרן אותי, גרם לי לרצות לפענח את החידה שלו, לגלות מי האיש שעומד מאחורי העיניים היפות והמעט עצובות האלה.

מצאתי את עצמי מחכה לימי שישי, מחסירה פעימה בערבים שהוא הגיע ומאוכזבת באחרים בהם לא בא. ובכל פעם שהגיע, קיוויתי שאולי הפעם הוא יתעניין בי קצת יותר, אולי יחכה לסוף המשמרת שלי , יציע ללוות אותי הביתה. לעזאזל הרי נראיתי מצויין והרמזים שלי לכך שהוא מוצא חן בעיני היו עבים ומפורשים, אבל הוא תמיד התעקש לחייך אלי חיוך קטן מנומס, עשה קצת סמול טוק לא מחייב, אכל, שילם והלך, תמיד לבד.

עברו מספר חודשים מאז הביקור האחרון שלו במסעדה ופתאום הוא הפסיק להגיע, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אני מצאתי את עצמי חושבת עליו יותר ויותר. ״אני חייבת לאתר אותו, לראות לאן הוא נעלם, אולי יש לו אהבה חדשה״ חשבתי לעצמי, ״אולי הוא עסוק בעבודה, ומה פתאום הוא מעסיק אותי כל כך״ , רטנתי על עצמי, מה בעצם בעצם ידעתי עליו מלבד שמו שנגלה לי מחיטוט בקבלות כרטיסי האשראי. רני שרון, זה היה השם שלו והחלטתי שאני הולכת לאתר אותו.

העצירה הראשונה שלי בדרך אליו הייתה כמובן בפייסבוק, קיוויתי שאמצא אותו שם. הקלדתי את השם ובינגו הוא עלה באוב הוירטואלי , מחייך אלי מתוך תמונה בשחור ולבן, מוכר וחתיך בדיוק כמו שזכרתי. רפרפתי במהירות בדף שלו, מקווה שלא אגלה שם תמונות שלו עם בת זוג ובדיוק כמו שניחשתי לא היו שם המון תמונות, הרי הייתה לי הרגשה שהוא טיפוס פרטי שלא חושף פרטים אישיים מחייו. מהמעט שראיתי (אחת שלו ועוד אחת עם שני ילדים חמודים) הבנתי שהעלתי בחכה גבר פנוי, גרוש מין הסתם וכנראה נטול אהבה כרגע.

עוד גיליתי מקריאה של דברים שהופיעו בדף הפייסבוק שלו שהוא מוקף בחברים וירטואליים רבים, חברות ליתר דיוק, שהחמיאו לו על כל תמונה שהוא העלה וכל משפט שהוא כתב. הן החמיאו לו ללא הרף, אפילו כשהעלה תמונה באנלית של ציפורים או טבע, מה שאישש את העובדה שאני מין הסתם לא היחידה שחושבת שהוא חתיך הורס ומבקשת לפצח את חידת רני שרון ולהתקרב אליו. הוא היה איש של מילים. כתב סטטוסים יפים על אהבה ומשמעות החיים. חתיך עם נפש פואטית, חשבתי לעצמי. חלומה של כל אישה.

ללא היסוסים התיישבתי מייד להקליד לו הודעה בזו הלשון , ״הי כבר דאגתי שקרה לך משהו אז באתי לחפש אותך כאן. זו אפרת מהמסעדה אם אתה מתקשה לזהות״ , הוספתי סמיילי קטן ושלחתי.

עכשיו צריך רק לחכות שהוא יענה לי, חשבתי, ולקוות שהוא יאהב את היוזמה שלי. המחשבה האחרונה שלי באותו לילה הייתה רני שרון. זו הייתה גם המחשבה הראשונה שהתעוררתי איתה בבוקר כשמיהרתי לבדוק אם הוא ענה לי. התאכזבתי לגלות שההודעה הייתה מונחת שם בדיוק במצב שהשארתי אותה בלילה לפני שהלכתי לישון. רני שרון לא היה כנראה מן המכורים לפייסבוק, הוא לא פתח את ההודעה ולא קרא אותה. סגרתי את המחשב, מרגישה קצת מאוכזת והרבה יותר סקרנית. מי אתה רני שרון ואיך אני מגיעה אליך היו שתי השאלות שהדהדו לי בראש כל אותו היום.

המשך יבוא...