בגוף אני מבינה - הבלוג של נגה פסו

יום המשפחה בהנחייתם של סימנים.

במקרה הגעתי לבנייני האומה, במקרה באותו יום התחיל יריד הספרים הבינלאומי, במקרה ביררתי אם הספר שכתבתי נמצא, במקרה הוא נמצא, במקרה קוראים לו "שירים לאמא", במקרה היה זה יום המשפחה.. כל כך הרבה "במקרה" לא יכולים להיות במקרה. הופכים להיות במקרה שהוא לא במקרה.

נגה פסו

11/02/2013


אני מאמינה בסימנים. כן כן, מאמינה, בלב שלם – באמונה שלמה, כמו שחב"ד שרים,
רק בכיוון אחר. ואני יודעת שזה מאוד ניו אייג'רי, מינסטיירמי ויש הטוענים גם
ילדותי מצידי. אבל, כמו שאמרתי, אני מאמינה בסימנים.
לפעמים נדמה שזה ב
DNA שלנו המאמינים, להאמין, כי נראה שמי שלא מאמין, פשוט לא שם לב
לדברים או לא קשר בין המקרים. כי להאמין בסימנים משמעו לפתוח את העיניים ולראות את
התמונה הגדולה, לחפש ולמצוא גם את הפרטים הכי קטנים, שנראים שוליים, בתמונה
הגדולה. אולי שם נמצאים הסימנים..
לפעמים הסימנים לא קטנים בכלל, אלא מספיק גדולים עד כד כך שהם ממש קופצים ממש מול
העיניים, ודורשים התייחסות ושינוי מאתנו. מה עוד שכלל שאנחנו, המאמנים בסימנים,
מיומנים או ערים לסימנים יותר זמן, נהיה קל יותר ויותר לראות אותם.
זה קורה אפילו מבלי שמנסים, כבר לא עניין של לחפש ולמצוא, לחפור ולחשוב, אלא בא
לבד, בטבעיות, וכשזה בא בטבעיות, (ולרוב זה בא בטבעיות), ואז מרגיש אפילו עוד יותר
נכון, אמיתי ומקסים.

הנה דוגמא טרייה לסימנים שצברתי ליל אמש;

אתמול היה "יום המשפחה", "יום המשפחה" הוא יום נחמד וגאג חביב
בעיקר כשאתה ילד מלא אהבה לתת למשפחתך ולהורייך. אבל בין הילדות לבגרות, העניינים
מסתבכים, ובדומה ל
חגים ומשפחות, ימי משפחה ומשפחה, הופכים פחות זוהרים.
אם פעם היינו מכינים בגן ציור וניתנה לנו יד חופשית, לצייר את המשפחה, כפי שאנחנו
רואים אותה, ובאופן שבא לנו לצייר אותה, אז היום אם חוגגים את "יום
המשפחה" מדובר בארוחת ערב בעלת חוקים משלה
; חוקים שכבר קיימים ונדמה כי נכפו עלינו עם השנים. עם זה לא לאחר, ולהיות
מנומסים ליד השולחן ובמסעדה, ועם זה להיות נחמדים אחד לשני, גם כשמישהו אומר משהו
לא במקום. גם כשיש לנו משהו להגיד שהוא לא כל כך נחמד, גם כשאנחנו רוצים לצייר את
האמת המשפחתית כפי שהיא, אפילו אם היא לא מושלמת בעינינו. וגם אם הארוחה הופכת שאיבת
מידע על החיים הפרטיים, בניסיון "לתקן" אותנו במניפולציות שלא היו
מביישות את המוסד, או ריכולים הדדים על בני משפחה שלא נמצאים או על משפחות אחרות,
ועוד מזימות, המאושרות על ידי החברה, אך בכל זאת לא הייתי רוצה לקחת בהם חלק.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את משפחתי החסרה, אבל כמו לכל משפחה, שלמה או
חסרה, יש לה כמה חסרונות. בנוסף לכך, כואב
ושקרי, "לחגוג", לציין, או לאחל לבני משפחתך: "יום משפחה
שמח", כשהמשפחה חסרה.

כחלק מהיותי בת למשפחה חסרה, שכחתי את "יום המשפחה", (או שמא הדחקתי
בכוונה, בתת מודע ומבלי לשים לב). הכל היה טוב ויפה, כמו בכל יום אחר, עד שהגיעו
שעות הערב המאוחרות. יצאנו מהבית למרות שהאינטואיציה שלי הייתה חלוקה בדעתה על
הצעד הזה. (אינטואיציה לא אמורה להיות מהוססת, אלא חדה. אני עדין עובדת על להקשיב
לאינטואיציה מבלי לסנן, כך שאהיה פחות חלוקה, ויותר חדה. ככל שהאינטואיציה יותר
חדה, קל יותר לקלוט סימנים).
וכך היום, שבדיעבד היה "יום המשפחה", כמעט הסתיים לו בנעימים וברוגע,
במקום מגוריי החדש בעין כרם, כשמכשיר הפלאפון החל רוטט ומצלצל. "אבא
שלי" כתוב על הצג. כהרגלי, התלבטתי אם לענות, ובסופו של דבר עניתי, (בניגוד
למה שהוא חושב תמיד כשאני רואה שהוא מתקשר, אני עונה, ואם לא מספיקה לענות, אז
מתקשרת בחזרה). הוא רצה לאחל לי "יום משפחה שמח". משהו בצירוף המילים
הזה, "יום משפחה" ו "שמח", כבר לא מסתדר לי, אולי נגיד את
האמת ונאחל אחד לשני "יום משפחה קצת פחות כואב" או שלא נאחל בכלל
ונתעלם, כמו שעשיתי רגשית ומעשית עד לאותו האיחול. נחסוך את הכאב שבאיזכור, ניפטר
מהצער שבאמירה.

במהלכה של שיחה חסרת תוכן של "מה קורה?" ו "איפה את?", סיפרתי
לאבי שאני בבנייני האומה בירושלים. "מה יש לך לחפש שם?!" הוא הפטיר,
ואני הצטדקתי ואמרתי שיש קולנוע חדש שפתחו ולשם פני היו מועדות. הקולנוע בבנייני
האומה, נבחר משיקולי מבצע וחיסכון כספי של הנחות והטבות. את הקולנוע התקשינו למצוא,
הקור הירושלמי, וההבטחה של החניונר שלא נשלם ביציאה שיכניעו אותנו לחנות בחניון, אבל
החניה הכי קרובה שמצאנו הייתה רחוקה מאוד מאיפה שלפי ההסברים קיווינו שנמצא את
הקולנוע. בשל קור, אי מציאת היעד, ואולי גם בשל עיננו הפתוחות לרווחה, מבלי כל
מאמץ, תרות אחרי הרפתקאות וסימנים, ראינו יריד שהיה בתוך בנייני האומה ונראה מואר
ומזמין. נכנסנו.

"אז זה יריד הספרים הבינלאומי שאמא שלך דיברה עליו אתמול", אמרתי לאוהד,
שאישר את דבריי. הסתכלנו בדוכנים השונים של הוצאות הספרים. היו שם הרבה דוכנים,
והרבה ספרים מעניינים לעיין בהם, ולמרות זאת תוך כמה רגעים מצאתי את עצמי בין
הדוכנים של סטימצקי. בשנייה שקלטתי שאלו הדוכנים של סטימצקי, פנתה אלי מישהי
שעובדת במקום ואמרה שתיכף סוגרים.
פניתי לחפש את אוהד בין הספרים ומשם את היציאה, כשבבת אחת, בהחלטיות שלא הייתה
ברורה לי למה, הסתובבתי חזרה והלכתי בנחישות לדוכנים של סטימצקי. "יש ספרים
של "החממה הספרותית"?" שאלתי מישהי עם חולצת סטימצקי,
"כן", היא ענתה והצביעה "שם", "אבל אנחנו תיכף
סוגרים", היא הוסיפה. אני כבר שמעתי ולא שמעתי, רק התעניינתי לראות אם הספר
שכתבתי לאמי נמצא שם. נמצא גם הוא, כאן, איתי. הוא היה שם, קפץ מול עיניי. הספר "שירים
לאמא", במלוא צבעוניותו, ועוד ב "יום האם", שהפך "יום
המשפחה".

אמנם לא "חגגתי" את יום המשפחה עם משפחתי החסרה, אבל באיזשהי דרך לא
דרך, באיזשהו מובן נסתר, הרגשתי שחגגתי את יום המשפחה הלוא הוא גם יום האם, עם אמי
המנוחה.
ואולי, כמו שאבא שלי אומר, זאת היא שמכוונת מלמעלה.
יש לי עוד הרבה לספר על סימנים ומקריות, על מותה של אמי ביום הולדתי, על כך שאותו
השיר התנגן בפלייליסט בלידתה של האחיינית שלי ובמותה של אמי.. ואם תגידו לי שהכול
בולשיט, אני אחייך ואקבל את דעתכם, אבל בתוך תוכי אני יודעת שיש סיבה לדברים, שאלו
הם סימנים.

הבטתי בספר עוד דקה וחשבתי על אמי, שניה לפני שבעטו אותי בנימוס מילולי מהיריד.
סרט לא ראינו באותו היום, אבל סימן ומקרה שלא במקרה, ראינו במלוא עינינו.


עוד על משפחות וחגים, מתוך כתבה ב"נמסטה" - http://imappy.co.il/shortlink/SDnXl