המאבק לא מתחיל ונגמר באוטובוס

דורית אברמוביץ', אקטיביסטית וכותבת פמיניסטית, ממתינה ליום בו יותר ויותר נשים וחברות כנסת בחברה הישראלית יוכלו להצהיר בגאווה: "אנחנו נשים פמיניסטיות"

גילי גרשוני

22/12/2011


דיברנו עם דורית אברמוביץ, אקטיביסטית וכותבת פמיניסטית, שריכזה מאבקים ציבוריים של אירגוני הנשים, ביניהן המאבק הציבורי להרחקת עברייני מין מהשלטון:


"הנושא של הדרת נשים והאווירה הציבורית כלפי נשים היא לא תופעה חדשה לצערי, והיא מורכבת מסדרה ארוכה של אפליות והדרות, ביניהן הדרת נשים באמצעות אלימות והטרדה מינית, בין השאר במרחב הציבורי וגם במקום העבודה. היא נעשית בצורות שונות, כגון הדרה של נשים מתעסוקה איכותית והוגנת ומשכר נאות, על ידי הסללה למקצועות נשיים נמוכי שכר".

היא נעשית דרך הדרה פוליטית, כלכלית, חברתית, של נשים מאוכלוסיות מוחלשות, בהן נשים ערביות, דוברות רוסית, מזרחיות ועוד. היא נעשית על ידי הדרה של נשים ממגוון אוכלוסיות מעמדות של קבלת החלטות, וגם נעשית על ידי ההדרה שעליה יותר מדובר היום – הרחקה של נשים ממקומות שונים, כמו באוטובוס. אבל זו רק דוגמא אחת קטנה למציאות שלמה".

"כאישה, אנחנו חיות כל הזמן בתוך מציאות של אפליה והדרה שהופכת למציאות יום יומית שלא תמיד מסומנת. אם אני הולכת ברחוב ומעירים לי הערות סקסיסטיות ופוגעניות, זו כבר שיגרה אלימה שנשים חוות מדי יום. היציאה החוצה מהמרחב הפרטי למרחב הציבורי כוללת בתוכה חשיפה לאלימות סדרתית שיכולה גם לבוא לידי ביטוי בחשיפה לפרסומות סקסיסטיות שקיימות בכל מקום.

אם אני פותחת טלוויזיה, בסדרות ובפרסומות, הדמויות הנשיות שניבטות אליי לרוב עונות על התרבות הפופולרית – מוצגות כאובייקטים מיניים וכנשים מצומצמות גוף בעלות רזון אנורקטי. בין אם מדובר על העברת מסרים של נחיתות נשים לעומת גברים מבחינת המיקום הביתי שלנו, התפקידים הביתיים שלנו, לעומת הגבר שעדיין מוצג כאיש עסקים בעל קריירה, לעומת האישה שמוצגת, גם אם יש לה תפקיד, כמכשפה. החשיפה לתכנים סקסיסטיים מתרחשת כל הזמן.

חשוב להגיד שאנחנו עושות כל הזמן. יש מרחב פמיניסטי מאוד אקטיבי נגד כל סוגי ההדרה של נשים. בין אם מדובר בארגונים שעוסקים בשילוב בשוק העבודה, בצמצום פערי שכר בשוק העבודה, מאבקים למען מסורבות גט וכו'. המאבק לא יתחיל ולא יפסיק עכשיו. התרבות היא עדיין תרבות מפלה כנגד נשים, וגם, עדיין, יש תגובות נגד כנגד הישגים שאנחנו משיגות.

המאבק לא מתחיל ונגמר באוטובוס. וזה לא מאבק רק בחברה החרדית, אלא בחברה הדומיננטית החילונית – אפליה של נשים קורת בה כל הזמן ובכל מקום. האוטובוסים זה רק קצה קצהו של הדיכוי שנשים חוות מדי יום.

כשאני מחפשת שינוי חברתי אני מחפשת אותו בכמה רמות. לא רק אצל חברות כנסת ושרות. אני מוצאת אותו גם בחברה הפמיניסטית וגם בהתארגנות פרטנית אצל נשים. השינוי חייב להיות בהרבה ערוצים, בשטח ובכנסת בו זמנית. הפעולה המשותפת כן מתקיימת. אנחנו כל הזמן נמצאות בדינמיקה בין הצלחות לבין נסיגה. אחת ההצלחות הגדולות הייתה ההרשעה של משה קצב. מצד אחד זה הישג עצום ויצירת נראות מאוד גדולה לנושא של אלימות לנשים, אבל מצד שני יש כלפינו מבט מאשים – אולי הפגנו יותר מדי? אולי דיברנו יותר מדי? גם אני, ככותבת טורים פמיניסטיים, תמיד מקבלת ביטויי החפצה וגינויים. אני מקווה להגיע לשלב שבו יותר נשים בחברה ובהן גם יותר חברות כנסת יוכלו ויאמרו בגאווה – אנחנו נשים פמיניסטיות."

>> נשים מגרשות את החושך – לכל הכתבות בפרוייקט

>> הבלוגריות של סלונה כותבות בנושא -

מירה קליין פכט: תגובה להדרה

שושנה ויג: לא מאמינה

דוני: הזווית של האישה החרדית

שירלי גורן: שרק ינסו להזיז אותי

אתי: איפה הגברים?

Magnezina: באה מאהבה אבל יוצאת בכעס

פטוניה: סבתא לימדה אותי פמיניזם