kmhema - הבלוג של קרן מירב | היר-הוֹרים

אני-רוצה-הביתה

לבלוג ולי יש הכבוד לארח היום חברה מיוחדת. מעבר ולצד כל עיסוקיה וכישרונותיה חן גם בת משפחה מטפלת. בפוסט הזה היא בעיקר בת של אמא שרוצה הביתה. *** אני רוצה הביתה, היא אומרת לי. אמא שלי. היא יושבת על הספה היפה שלה, בצבע ורוד מעושן, שעיצבה בעצמה, ורפדית בנתה עבורה לפני... לא כלכך הרבה שנים. […]

קרן מירב | היר-הוֹרים

14/04/2016


לבלוג ולי יש הכבוד לארח היום חברה מיוחדת.

מעבר ולצד כל עיסוקיה וכישרונותיה חן גם בת משפחה מטפלת. בפוסט הזה היא בעיקר בת של אמא שרוצה הביתה.

***

אני רוצה הביתה, היא אומרת לי. אמא שלי.
היא יושבת על הספה היפה שלה, בצבע ורוד מעושן, שעיצבה בעצמה, ורפדית בנתה עבורה לפני... לא כלכך הרבה שנים. על הקירות מעליה ומולה תמונות שאספה במשך השנים, חלקן ציורים שלה עצמה. השטיח הקווקזי היפהפה שמלווה אותה כבר עשרות שנים פרוש על הרצפה. בארונות ומסביבה החפצים היפים שאספה ויצרה במשך שנים.

אבל זה לא הבית שלה,
זו הדירה שעברה אליה עשרה ימים קודם, מהדירה שהייתה ביתה בעשרים השנים האחרונות.

אל הדירה ההיא עברה כשנפרדה מאבי, כשאנחנו היינו כבר בוגרים. לאט לאט היא הפכה את הדירה ההיא ממקום ריק ומנוכר, ועצוב, לבית חם ומכיל, שבו אירחה את כולנו, הלינה אותנו לסירוגין בזמנים שהזדקקנו, וטיפחה את נכדיה – ילדינו.
אל הדירה הזו, שעכשיו, העברנו אותה כדי שתהיה קרובה אליי ואל אחד מאחיי – שנהיה זמינים אליה יותר. וגם כי בבניין הקודם לא הייתה לה מעלית. וכבר קשה לה, בשנתה ה-80, לעלות במדרגות את שתי הקומות.

אמי הדעתנית, המשכילה, הסקרנית ללא לאות, שמאז ומתמיד אני זוכרת אותה לומדת ומשכללת את עצמה, מעשירה את עולמה, כבר לא ממש מצליחה ללמוד מצבים חדשים. להסתגל.
היא מנסה לספר לי משהו, ולא מוצאת לה מילים. כשהיא כבר מוציאה מפיה משפט, אני לא מבינה למה היא מתכוונת. ואני מנסה. באמת מנסה.

היא מבקשת מנוי סופשבוע ל'הארץ' ואני מזכירה לה שלי יש מנוי, ושאעביר אליה את המוספים אחרי שאקרא. אבל המוספים, שפעם הייתה בולעת בשקיקה, מונחים לצד המיטה שלה ולא נראה שהיא קוראת בהם. גם לא בספרים שאני מביאה לה, ובוודאי לא בספרים שבכל זאת הבאנו איתנו מהבית הקודם, וסידרנו בספריות בביתה החדש.

אמי, שעמדה על רגליה, פירנסה את עצמה, תמכה גם כלכלית בילדיה וטיפלה בנכדיה, נדרשת עכשיו לטיפולנו בכל עניין, גדול כקטן. היא לא מבינה איך פועל השלט של הכבלים, וגם לא את ההסברים הפשוטים שכתבתי לה. אם היא בכלל זוכרת לקרוא אותם. היא יודעת איפה לקנות ירקות בשכונה החדשה, ואיפה קופת חולים, אבל אני לא מעזה להניח לה לצאת לבדה. אין לי מושג מתי היא תתבלבל וכבר לא תדע איפה היא ולאן היא הולכת. לפעמים אפילו את שמי היא שוכחת, ואז לא יכולה לצלצל אליי, כי לא יודעת את השם של מי לחפש בפנקס, או בסמארטפון.

אמי המארחת, שמחזיקה באוסף כלי אוכל שלא יבייש מסעדה בינונית, ושבכל יום הולדת הייתה עורכת לנו סעודות מלכים – לפני חודשיים היא שכחה את יום הולדתי.
חודש אחר כך ערכתי  לה אצלי מסיבת יום הולדת משפחתית, צנועה. עם הנכדים האהובים, זכתה להרגיש נאהבת, ויצאה מעט מבדידותה.
כבר שבוע יש עובדת זרה, בחורה חמודה מהודו שאמי דואגת לה לא פחות מאשר היא דואגת לאמי. אבל היא חדשה כאן בארץ. לא מדברת מילה עברית, ומבינה מעט מאד מהאנגלית שבפינו.

A picture of old and young hands symbolizing help and love

לאט לאט אמי מסתגלת למצבה החדש, וכך גם אנחנו, ילדיה הבוגרים, בעלי משפחות עסוקים.
בימים הראשונים שלאחר המעבר היא בעיקר ישנה. או שכבה במיטה וניסתה לישון.
זה נִרְאָה כמו דיכאון.

אני, שנסיתי למהר ולהפוך את ביתה לנעים למגורים, ומילאתי את הארונות שלה בבגדים, בכלים ובספרים, מצאתי עצמי ביום השלישי מסתובבת ללא מיקוד בין הקרטונים שעדיין אגורים במרפסת, לבין הארונות המעטים מדיי, ולא מצליחה למצוא תוחלת אמתית בכל הסידור הזה. מי ישתמש בכל אלה, שאלתי את עצמי, כשאני מתבוננת באמי הישנה או מסוגרת בתוך עצמה, שלא יודעת מי היא, ולמה היא כאן. בכוח הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני מנסה לשוות לדירתה החדשה מראה מוכר. למלא את הדירה בחפצים היפים שלה, כדי שתכיר ותזהה בחלל החדש הזה את ביתה. בכוח הזכרתי לעצמי משפט שאמרתי לאחיה לפני המעבר: את השבוע הזה אני מקדישה לה ולמעבר שלה. זה נתן לי כוח להמשיך, עודד אותי להתנער מתחושת הייאוש שבחוסר התוחלת הזה.

במהלך אותם ימים מצאתי את עצמי לא אחת מנסה להבין האם יש בכלל ממשות במטרה הזו ששמתי לעצמי: להנעים לה את חייה ככל שניתן. היא עצמה, כך נִרְאָה באותם ימים, קצה בחייה.

*

השורות שלמעלה נכתבו לפני כחודש וחצי.
שלושה שבועות הקדשתי רק לה, לרווחתה, לבריאותה.
החיים שלי – המקצועיים והיצירתיים – כמו נעצרו.
גם השבועות שאחרי מלאו במטלות שהיו קשורות בה, ועדיין לא עשיתי הכל.
לא מצאתי לה חוג התעמלות או פלדנקרייז. משהו לגוף.
לא מצאתי לה מסגרת לצייר בה, וליצור.
אני עדיין צריכה למצוא דרך קלה ופשוטה לתפעול שאמי תוכל להאזין למוסיקה שאהובה עליה כל כך.
(אולי אנחה את העובדת ההודית)...

כשאני תוהה בדבר המשמעות של החיים שאני מנסה ליצור לה, לאמי, אני גם מנסה לברר לעצמי את המקום שלי בכל זה. כל הטיפול הזה במעבר, הביורוקרטיה שבהבאת העובדת הזרה, העבודה שבקליטתה, הטיפולים הרפואיים שאמי בכל זאת נזקקת להם – כל אלו גובים ממני מחיר יקר של משאבי זמן, כוחות ויצירה. כל העשייה שלי, המקצועית והיצירתית, כמעט ונעצרה כליל, ורק לאט לאט אני מצליחה להחזיר לי את מקומי בחיים. דווקא עכשיו הולכת ומתבהרת במוחי תמונה של הדרך היצירתית שאני רוצה ללכת בה, אבל אני מנועה. כי כמעט כל עתותיי בימים אלה מוקדשות לאמי, והזמן שנותר - לבני ביתי, ומעט לעבודה.

ובכל זאת, אני מודה ליקום על שנתן לי את האיש שאתי, שמקבל ומאפשר לי את הזמן הזה, מתוך אמפטיה והזדהות, ומבלי שידרוש ממני את חלקי בפרנסת המשפחה. ואני מודה לו על מי שהוא. מזל גדול נפל בחלקי, שהוא – האיש הזה שעובד כלכך קשה לפרנסתנו – הוא האיש שאתי.
אני מודה על היורש הנפלא שלי, בן 12 בשבוע הבא, שעוזר כמיטב יכולתו להקל מעליי את העומסים.
ואני מודה על כוחותיי שעומדים לי, תוך כדי עשייה, לעצור מדי פעם, להרים את הראש ולהסתכל קדימה, לראות את הדרך שלפניי, ולא רק את המרצפת שתחת רגליי.

***

חן היא אופנאית. מעצבת אופנה, מרצה, קניינית ויועצת סטיילינג אישית ובלוגרית. כדי להגיע לבלוג המצוין שלה, לחצו כאן.