מסך ללא מגע

היא הבטיחה לעצמה שלא תשבר, אבל עכשיו גם לשרית סרי יש אייפון במקום עיניים. את הטלפון הישן שלה אפשר למצוא במוזיאון העתיקות של חברות הסלולר

שרית סרי

11/12/2011


אחרי צפייה ממושכת על סביבתי הקרובה והפחות קרובה – פתאום גיליתי שאני לבד. ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנתיים האחרונות הרחיקו וניתקו אותי מהקרובים לי ביותר. גם כי כבר אין להם עיניים. וגם כי אני בפיגור טכנולוגי אטומי.

ולמרות זאת גיבשתי דעה ושתי החלטות ברורות:

1. לעולם לא אשב עם לפ טופ במקום ציבורי!

2. אני לא רוצה אייפון!!

ביום גשום אחד, בנובמבר של השנה שעברה, בעודי ממתינה לפגישת עבודה חשובה בבית קפה, גיליתי ששכחתי את מחברת העבודה שלי (כן, מחברת. ועט!!). אז צפיתי בינתיים באוכלוסייה המתחלפת של הבוקר, ומסביבי חגו אנשי המחשבים והנייידים, עיניהם תקועות במסך (ולא משנה איזה), ואוזנם אטומה עם אוזניות - וחשבתי לעצמי שאין סיכוי שאי-פעם בימי חיי אגיע עם מחשב נייד למקום ציבורי. שום סיכוי! מהצד זה ניראה לי פאתטי, פוזאיסטי ומה לא. בעיקר אלה שהמסך שלהם ממולא בלוגו של פייסבוק שניגלה למרחקים + צ'ט פתוח. אז גם אם הם בענייני עבודה – עדיין זה לא הסתדר לי בראש. זה ניראה כמו בטלה. או דקדנטיות. או שניהם.

שלא לדבר על זוגות שיושבים זה מול זה עם צמד לפ-טופים כשכל אחד שקוע  עמוק בענייניו – ונראים כמו סוגריים הפוכים )( גב-אל-גב הוא הכפיות החדש?

מיני לב-טוב

רצה הגורל (או המבצעים החמים של טושיבה) וכעבור חודש, קיבלתי בהפתעה מתנה משפחתית: מיני לפ טופ. מודה ששמחתי לקראתו מאד (בכל זאת כלי עבודה נחוץ), אך החושים שלי אמרו "תיזהרי, יהיה כאן פיזור קשב ואובדן ריכוז". ובאותו מעמד נשבעתי בקול-רם -  שהוא לא 'ייצא בחוץ. אך רק בבית.

הצלחתי להחזיק חודשיים ואכן לא יצאתי איתו לשום מקום. פשוט נהניתי מהאופציה לעבוד מכל פינה בבית, לשלוח מייל מהסלון, או סתם להניח אותו על השיש עם מתכון למרק ברוקולי. ואז הגיעה פגישת עבודה חשובה. כזאת שאני צריכה להראות בה מצגת כפרזנטציה שהכנתי, והדיסק און קי נעלם, ומיהרתי, ולא היה לי זמן ואכלו לי שתו לי... והופס, הלפ-טוב-הלב שלי נכנס לי לתיק. אמנם לא בטבעיות, אבל החליק יפה – ומאז הוא לא יוצא משם. צמוד אלי כמו כלבלב הו בידי בם. אז נכון, נשברתי. אבל תמיד השימוש הוא רק לצורך עבודה.

מעולם לא נכנסתי לפייסבוק במקום ציבורי. חס ושלום. עד כאן.

לאנשים עם אייפון אין עיניים

 

למרות שלרוב הסובבים אותי יש אייפון או מכשיר-מסך-מגע כלשהו, כאן היה לי קל יותר לעמוד בהחלטה. מכיוון שאני מכירה את עצמי ויודעת שאם יהיה לי אייפון זו תהיה מגזלת זמן ולא יהיו לי חיים – אז פשוט נמנעתי. במוּדע. אפילו לא התעניינתי. אני לא זקוקה לעוד עומס מידע על המוח. מסתפקת בהחלט בנוקייה המצ'וקמק שנמצא איתי עוד מהתקופה שאהוד אולמרט היה ראש ממשלה.

אוהבת אותו, את הסמרטוט-פון העתיק הזה ששימש אותי בגבורה במשך שנים (כולל צניחות בהו"ק לכוס קפה) – וקוראת לו בשם החיבה: אייפון 7.

והנה, לפני שבוע, שוב התדפק הגורל הטכנולוגי על דלת ליבי וחדרי אוזניי – והוא התחיל לאותת על סיום קריירה מפוארת. זה כלל הבהובי מספרים, נכבה ונדלק מעצמו, וזהו. יהי זכרו ברוך. נעלמו כל אנשי הקשר והאי-קשר. ואלה שנשארו בקשר שאגו לי ברקע : "תחליפי כבר  מכשיר!"

ועכשיו מה?, "תתקדמי" מלמלתי בעצב, חווה ממש כאב פרידה מחבר קרוב. אבל איך אשמור על עצמי מפיזור? ואיך אצמד לעקרונותיי להישאר בפשוט וצנוע?  ולשבועה לא להשתמש במילה אפליקציה בעשור הקרוב? האם אצטרף לכל אותם אלה שתקועים מול המסך הזה וחושבים שזה באמת מגע?

אז כן. זה קרה. מבוהלת טסתי לסניף החברה וקובי איש השירות הצליח לשכנע אותי להשתדרג בעזרת המילים "הוזלה משמעותית". ונשברתי. וכן - יש לי אייפון שקיבלתי באיזו עסקת חבילה מדהימה שאת תוצאותיה אדע רק בחשבונית הבאה.

וכן, אני נגעלת מעצמי – ומאושרת עד הגג.

צופה על עצמי מהצד ורואה את שאריות האלק-אג'נדה שלי מושלכות היישר לסל המחזור העצמי, תחת תיקייה בשם: "הבטחות שלא קיימתי". אבל דבר אחד בטוח – לפייסבוק לעולם לא אכנס דרך האייפון. בחיים לא. לא מורידה את האפליקציה הזאת. אין סיכוי. יש גבול. מסתפקת כרגע רק  ב-וואטסאפ, וייז, וייבר, טוק בוקס, פייס טיים, מייל וכמובן מצלמה משובחת.

*

אגב, אם מישהו מכם מתעניין במכשיר הנוקייה הישן שלי – הוא יוצג למכירה במוזיאון העתיקות של חברות הסלולר.

יד ראשונה מלוזרית.