אובדת בבית - הבלוג של מאיה רענן

בבית

אני בבית. אחרי התגלגלות מוזרה של אירועים מצאתי את עצמי בבית. אחרי תקופות ארוכות של עבודה אינטנסיבית מחוץ לבית חזרתי לפינה החמה שלי. זה קרה שבועיים לפני סוף החופש הגדול ובלבל אותי מאוד. השבועיים האחרונים של החופש היו כאוטיים אצלנו- שתי ילדות מוטרפות חופש ומשוועות למסגרת, אבא שעובד מסביב לשעון ואמא אחת מבולבלת ומופתעת. לפני […]

מאיה רענן

03/09/2012


אני בבית.

אחרי התגלגלות מוזרה של אירועים מצאתי את עצמי בבית. אחרי תקופות ארוכות של עבודה אינטנסיבית מחוץ לבית חזרתי לפינה החמה שלי. זה קרה שבועיים לפני סוף החופש הגדול ובלבל אותי מאוד. השבועיים האחרונים של החופש היו כאוטיים אצלנו- שתי ילדות מוטרפות חופש ומשוועות למסגרת, אבא שעובד מסביב לשעון ואמא אחת מבולבלת ומופתעת. לפני שבוע הבנות חזרו למסגרת המבורכת ואני התחלתי את שיגרה חדשה ונחשפתי לעולם כפי שהוא צריך להיראות.

שמונה שעות העבודה שהתפנו לי בכל יום הפכו לשמונה שעות מופלאות של עבודה, משפחה ושלווה. הבוקר נפתח בשלווה יחסית (חלקנו לא אנשים של בוקר), אנחנו לא נכנסות לאוטו אלא הולכות ברגל לגן ולבית הספר. אני חוזרת מהגן ויוצאת להליכה מהירה. חוזרת מההליכה נמרצת ויושבת לעבוד- שולחת קורות חיים, פונה באופן יזום לאנשים שיעזרו לי למצוא את העיסוק המושלם, מחפשת לימודים. מיד כשמסתיים שלב ה"אין ברירה" אני מתחילה לכתוב. כותבת, משכתבת, יוצרת. בין לבין אני מכינה ארוחת צהריים ובשתיים אני מסיימת ויוצאת (ברגל) לגן לאסוף את הקטנה.

ואז מתחיל הקסם----

שלושתנו יושבות ליד שולחן האוכל ואוכלות יחד ארוחת צהריים. אנחנו רגועות. יש זמן עד החוגים או החברים שיגיעו. אנחנו מדברות בשלווה וברוגע ומספרות על היום שחלף. המילים "נו", "אנחנו נאחר", "את מתארגנת?", "כמה פעמים אני צריכה לבקש שתתלבשי?" נעלמו מסדר היום שלנו. הלחץ התפוגג וזה מורגש על כל אחת ואחת מאיתנו. אנחנו יוצאות לחוגים, הולכות לחברים והכל רגוע. תוך כדי מטפטפת סידורים ונקיונות בבית לא מרגישה את זה בכלל כי זה על הדרך ולא לחוץ ולא במקום להיות עם הבנות ולא במקום כתיבה.

בערב אני קוראת, בשלווה, כי יש זמן.

ככה החיים שלי נראים היום ולצערי אני יודעת שזה לתקופה מוגבלת בלבד. ככה החיים צריכים להראות. אלא ש---- יש שכר דירה לשלם, חשבונות, דלק, אוכל, בגדים. קראתי אתמול מאמר שהתייחס להרגלי הצריכה ההזויים בעולם. הכותב תיאר מצב שבו בני אדם עובדים יותר ויותר שעות כדי לקנות יותר ויותר מוצרים שהם לא צריכים ולא חשים שובע. הם ממשיכים לעבוד וממשיכים לקנות ולא מוצאים מנוח. הרי אין גבול, תמיד נמצא עוד דברים שנרצה לקנות. אבל הענין הוא שאני לא כזאת. אני לא קונה הרבה דברים, אני אישה של "עשה זאת בעצמך", אני לא רוצה לרכוש עוד ועוד מוצרים וכבר די הרבה זמן מאז שהכתה בי ההבנה שבכלל לא משנה איפה אני מבלה אלא עם מי. אני לא רוצה לעבוד עוד ועוד שעות כדי לרכוש מוצר ש"ישפר את חיי" או חופשה שתספק הנאה לשבוע. אני רוצה להנות מהרגע, לגדל ילדות רגועות שלא לוקחות חלק במירוץ המטורף אחרי הכלום כבר מגיל 3. אבל אין ברירה אלא להשתתף לפחות בחלקים מן המירוץ כי צריך לאכול, לשתות, להתלבש, לחיות. החיים פה יקרים. 'פה' זה העולם, לא רק ברצועה הצרה והשסועה שאנחנו חיים בה, החיים הבסיסיים ביותר יקרים נורא וגם מי שרוצה להשתתף בחלקים קטנים של המירוץ מוצא שחלק המינימום עצום בגודלו ומחייב השתעבדות וויתורים של כל בני הבית.

אני מבינה שיש אנשים שאוהבים את המירוץ, יש אנשים שאוהבים את הצריכה, יש אנשים שאוהבים את זה וזה לגיטימי- מפרגנת להם. אבל למה הם גוררים אותי למירוץ הזה? והם גוררים אותי למירוץ הזה, יוקר המחיה צמח פה למימדים מפלצתיים וחוץ מהגופים הממונים שהיו יכולים לעצור את התפתחות המפלצת, גם לשאר 'פשוטי העם' יש חלק בהזנה של המפלצת הזו.

עד עכשיו נתקלתי בהתייחסות שלילית לתרבות הצריכה רק בהיבט הסביבתי- הרס הסביבה הנפלאה שלנו, אבל זה לא ההרס היחיד. לתרבות הצריכה השפעה מכרעת על תרבות הפנאי שלנו, על הרוח ועל החברה שבה אנו חיים. אלו לא רק הקברניטים שלנו שלא עוזרים לנו, גם אנחנו לא עוזרים לעצמנו, וזו לא הסביבה ולא רק עניין ל'רוחניקים', זה נושא שצריך להטריד את כולנו.