kmhema - הבלוג של קרן מירב | היר-הוֹרים

תסמונת הצפרדע המתבשלת והקשר לבני משפחה מטפלים

יש סיפור מאד נפוץ על כך שאם נכניס צפרדע לתוך כלי עם מים רותחים היא תקפוץ מיד החוצה, לעומת זאת אם נכניס אותה לתוך סיר עם מים קרים ונחמם בהדרגה עד לנקודת הרתיחה, הצפרדע תישאר במים כנראה עד מותה. המקבילים לסיפור הזה בעולם המטאפורות והתאוריות הם ה'מדרון החלקלק' ו'שיטת הסלאמי', איך קשורות התיאוריות האלה למצבם […]

קרן מירב | היר-הוֹרים

18/02/2016


יש סיפור מאד נפוץ על כך שאם נכניס צפרדע לתוך כלי עם מים רותחים היא תקפוץ מיד החוצה, לעומת זאת אם נכניס אותה לתוך סיר עם מים קרים ונחמם בהדרגה עד לנקודת הרתיחה, הצפרדע תישאר במים כנראה עד מותה.

המקבילים לסיפור הזה בעולם המטאפורות והתאוריות הם ה'מדרון החלקלק' ו'שיטת הסלאמי', איך קשורות התיאוריות האלה למצבם של בני משפחה מטפלים? מיד אסביר.

התיאוריות הנ"ל מספרות סיפור אחד בעצם – התנאים מסביב משתנים בעוד האדם לא ער או ער למצב אך מנהל איתו שיחות עקיפות כמו הכחשה או התעלמות והתוצאה היא שהוא לא דואג לעצמו ולצרכיו המשתנים תוך כדי השינוי.

בני משפחה מטפלים הם הקהל הרחב והמגוון ביותר בעולם, לכל אדם בכל משפחה יש סיפור אחד ושונה מאשר כל אחד עם כל אחד אחר באותה משפחה.

כל מטופל בפני עצמו הוא אדם ועולם. יש מטופלים שהמחלה שלהם מתפתחת בהדרגה וההתדרדרות חלה במשך מספר שנים כמו במחלות דמנציה, פרקינסון, סוכרת וסרטן ויש מטופלים שהמשבר הרפואי שלהם מתחיל ללא התראה ביום בהיר אחד כמו במקרים של אירוע מוחי, שבירת עצם, נפילה וכו'.

כאשר המחלה "זוחלת", אפשר לדבר על שלבים ודרגות חומרה ועם מחלות כמו אלצהיימר האדם יכול לחיות 8-12 שנים ויש מקרים שבהם נפילה בבית היא רק פתח להתדרדרות רפואית.

frog

מקור התמונה: http://censemaking.com/2015/12/30/frogs-pots-blogs-and-social-media/

החלוקה שעשיתי כאן היא מאד גסה ומיועדת לשם המחשה בלבד. לבני משפחה מטפלים יש יחד עם זאת כמה מכנים משותפים:

חוסר מודעות לגבי הצורך שלהם להיעזר ולהיתמך

חוסר במידע מדויק גם לגבי מהלך המחלה של בן המשפחה וגם לגבי הזכויות שלהם

חיים אישיים שמושפעים מעצם המצב הרפואי של האדם במשפחתם

היעדר לגיטימציה להתלונן, לכעוס, לכאוב וכו'

***

במקרים של משבר רפואי פתאומי, המציאות משתנה ביום אחד וההסתגלות היא שונה ואתייחס אליה בפוסט נפרד,

במחלות שאופיין מתקדם אפשר לראות שגם עומס הטיפול הוא משהו שמתחיל בצורה מסוימת שמשתנה כל הזמן.

בהתחלה זה "רק" ליווי לאשפוז/ליווי לרופא/הסעה/קניות,

בהמשך זה "רק" ליווי לאשפוז/ליווי לרופא/הסעה/קניות, בישול וניקיון הבית,

לאחר מכן זה רק ליווי לאשפוז/ליווי לרופא/הסעה/קניות, בישול וניקיון הבית ודאגה למצב הקוגניטיבי/פיזי, אולי כבר אי אפשר להשאיר את ההורה לבד בבית,

ואז ליווי לאשפוז/ליווי לרופא/הסעה/קניות, בישול וניקיון הבית ודאגה למצב הקוגניטיבי/פיזי, אולי כבר אי אפשר להשאיר את ההורה לבד בבית, העסקת מטפל/ת, ניהול הטיפול הכולל ו...

ונראה לי שהבנתם.

בואו נחזור לצפרדע שלנו ולסלאמי,

בתקופה הראשונה, המים שהם התנאים בחייו של בן המשפחה משתנים אך נסבלים, הנתח שנעלם יכול לבוא לידי ביטוי בזמן פנוי שמתקצר, שעות עבודה, שעות חופשיות מדאגה וכו', הנתח הזה קטן ונסבל.

במרוצת החודשים ובטח השנים ה"מים"- הדרישות והאחריות הולכות וגדלות ובני משפחה מטפלים לא תמיד ערים לכך שעברה תקופה, שדברים השתנו כולל תנאי החיים שלהם.

מה אני אומרת בעצם?

אני לא אומרת כלום, רק מבקשת שתעצרו רגע הכל, רק לרגע ותבדקו איפה אתם ביחס לתחילת התהליך. המים נעימים? חמים? רותחים? תנאי החיים שלכם, מצבכם, האם הם מאפשרים המשך תקין ונעים?

איך הנשימה שלכם עכשיו?

לפעמים מספיק להיות בתשומת לב כדי לבצע הערכה מחודשת לגבי הצרכים שלכם כמטפלים ולפעמים צריך לשים לב שקריאת ההשכמה מתקרבת או ממש כבר מתרחשת ואז אפשר לבחור איך ממשיכים הלאה.

אם אתם לא צפרדעים ולא סלאמי אני מבקשת שתזכרו:

בשביל להיות מטפלים טובים, אתם צריכים להיות בטוב.

ובשביל החיוך:

Win Or Lose, Sink Or Swim
One Thing Is Certain We'll Never Give In

embedded by Embedded Video