תמונה אחת וסיפור - הבלוג של Rivka Kofler

בדרך לקלפי

דרוש כאן שינוי, אני אומרת כבר זמן רב, שינוי יותר גדול מאשר היפוך תפקידים.

Rivka Kofler

09/01/2015


בהפגנת 2011

אתם השמאלנים אמרה לי בטון מתנשא של מי שיודעת שרב החדר יהיה איתה. בדרך כלל כשמכנים אותי בשם קבוצה, זה מצחיק אותי. באותו יום זה מאוד הפחיד ואפילו גרם לי לתחושה של קבס. של מי שלא רוצה יותר להיות חלק מהוויכוח הזה. כמי שלא מבינה למה בכלל הוא מתקיים כל כך הרבה שנים ולמה שולפים את זה כשזה שייך וגם כשלא. הארוע הזה התרחש כחודש לפני המלחמה האחרונה, התקופה האלימה שבה אסרו עלי לפצות פה שמא אגיד משהו שמאלני מדי שיערער על עצם קיום האלימות שהיתה מוסכמת על כולם.

דרוש כאן שינוי, אני אומרת כבר זמן רב, שינוי יותר גדול מאשר היפוך תפקידים. בקיץ 2011 היתה הרגשה שזה הולך לקרות. ההרגשה היתה שאנחנו שוחים בסחי של ג'יפת הזיעה כדי להיות שותפים למהלך חברתי גדול שיוביל את כולנו לעולם טוב יותר עלי אדמות, שמההליכה הזו ברחובות ובקריאה בגרון ניחר ובקצב אחיד "העם רוצה צדק חברתי" אכן נפיל את השלטון הרע, האנטי סוציאלי, הבלתי מתחשב, המושחת (ואז עוד לא ידענו עד כמה, כי מה שאנחנו יודעים היום אחרי פרסום הקלטות של שולה הוא מייאש עד כדי חוסר מעש), הרגשנו שהדעות השמאלניות שלנו עשו קצת את דרכן לקונזנסוס, לאמצע, שמסה גדולה של אנשים צועקת את מה שאנחנו צועקים שנים, שאסור שיהיו כאן אנשים רעבים וללא קורת גג, ואם יש ולו אדם אחד כזה במדינה הזו, אז כל מיזם הציונות נכשל. כי שמאל זה לא רק פתרון מדיני, זה בעיקר הצד החברתי, הכלכלי, המתחשב בחלש ושואף לשוויון.

האם הטלת פתק בקלפי תביא אותי למחוז חפצי? אני בספק, בעיקר בגלל היאוש שאחז בי בחוזקה. בעיקר בגלל התחושה שקומץ אנשים משחק בנו כבמריונטות, שאם יצעק כל שנתיים "בחירות" ויצוק לתוכן מליונים שהיו יכולים לסדר לאנשים את החיים, לפחות להאכיל אותם לתקופת מה, או לספק להם תרופות מצילות חיים, או לבנות להם בתים ברי דיור, או לחנך את ילדיהם ללא עלויות מטורפות, ובכך להשתיק אותנו בתחושה שאכן יש לנו השפעה.
וכי לא אותם אנשים בדיוק יחזרו לשלטון לאחר ה17 במרץ? כולל אלה שמתהדרים בחליפות ממוחזרות כאילו היו חדשות? וכי לא אותם אנשים בדיוק, שהיו אחראים בין אם לחוסר העשייה ובין אם לעוולות, הם אלה שיחזרו לתפוס את המושכות?

אלא שלמרות הרעיון היוצא דופן ששמעתי אמש והוא "אי הצבעה" כאות מחאה, אני לא באמת אוכל להדיר רגלי מהאקט הזה, הקטן הזה, של הטלת פתק לקלפי, שעדיין מגדיר את הכבוד ההסטורי שאני רוחשת לסופרג'יסטיות שנלחמו בשבילי בתחילת המאה הקודמת למען אוכל לעשותו, לסולידריות שאני חשה עם המדוכאים והחלכאים הרבים בעולם שלא יכולים אפילו לדמיין את ההרגשה הזו, שהנה בפעולה קטנה ויחידה ובלתי אלימה הם הולכים לשנות את העולם, אני חייבת לעשות זאת ולו בשביל תחושת ההימור שמשהו הולך להיות יותר טוב, שאולי אולי יוטלו מספיק פתקים דומים לשלי על מנת לבנות קואליציה שלטונית אחרת, שתהפוך את היאוש ליותר נח? אולי, אם תיווצר קואליצה כזו, סדר העדיפויות ישונה, למשל יוקצו יותר משאבים לחינוך אמיתי, לא רק לשינון חומר, וילדים וילדות יחונכו להיות יותר ביקורתיים, פחות מובלים על ידי ססמאות ריקות, שיהיה קשה לשכתב עבורם את ההסטוריה למען שקט תעשייתי, וכשיגדלו להיות אנשים ונשים הם ידעו לבחור במנהיגים הנכונים, אלה שיפעלו למענם?

תצביעי! אחרת אף אחד לא יספור אותך.

_________________________________

התמונות שלי ניתנות לקנייה כאן 

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש