דיאטנית שמנסה לגדל ילדים בריאים - הבלוג של מיטל גבע אוחיון- להיות חבר/ה של הגוף

(לא) שומרים בבטן

יש לי פרפרים בבטן, או בעצם תחושת בטן, אולי עדיף שלא אשמור בבטן? על הבטן שלנו כמרכז של רגשות ותחושות, על נסיונות השטחת הבטן בעידן המודרני, ועל מה יקרה אם נחליט לא לשמור בבטן.

מיטל גבע אוחיון- להיות חבר/ה של הגוף

29/06/2012


תחושת בטן

לשאלה "עד כמה את אוהבת או מקבלת את גופך?" עונות רוב הנשים שאני מטפלת בהן "תלוי איזה חלק בו" ....

מרביתן מוסיפות באנחה קלה  "הבטן...אם רק יכולתי להוריד את הבטן..."האם יש סיבה לכך שאנחנו משמינים דווקא באזור הבטן?

האם יש סיבה לכך שקשה לנו "להוריד את הבטן"?

ו...האם ההשמנה באזור הבטן אינה נחלתם של גברים בלבד?

מסתבר שרמתו של הורמון הקורטיזול בגופנו, אותו הורמון המופרש בגופנו בזמני מתח נפשי מתון, הולכת ועולה באופן משמעותי מדי עשור.

הקורטיזול, שנחשב בעבר להורמון "גברי" (מה שהסביר את ההשמנה הבטנית דווקא אצל גברים), הולך ועולה ברמתו גם אצל נשים.

בחמישים השנים האחרונות, עם יציאתן של הנשים לעבוד בחוץ במשרות תובעניות, עלו בגופן גם רמות הקורטיזול, ואיתן גם אחוז הנשים הסובל מאותה "כרס" גברית.

עד כאן החלק המדעי והרציונלי (:

אנחנו עוסקים בבטן, ולכן ברגשות, זוכרים?

לרוב, מאחורי בעיה פיזית מסתתר רגש או מגוון של רגשות, אותם אנו "שומרים" לעיתים רבות... בבטן.

זה מתחיל כבר בראשית החיים. בפרידה, הפרידה בהא הידיעה, הראשונה שלנו, היא כשחבל הטבור, המחובר למרכז הבטן שלנו, נחתך.

בבטן שלנו ממוקמים שני מרכזים אנרגטיים חשובים (צ'אקרות): צ'אקרת המין- בתחתית הבטן, בחיבור לאגן, וצ'אקרת הלב (מקלעת השמש)- ברום הבטן.

גם הביטויים בעברית מראים עד כמה הבטן היא מיכל לרגשות:  "תחושת הבטן" שלנו מסמלות את האינטואיציה ואת הידע הגבוה שאינו בא מהראש; "פרפרים בבטן" הוא מה שאנו מרגישים שמרחף לנו בבטן בזמן התרגשות; "מתחת לחגורה" היא התחושה שעולה בנו כשמישהו מנסה לפגוע בנו באזור רגיש במיוחד, וכך גם "הבטן הרכה"; ואילו "לשמור בבטן" הוא מה שרבים מאיתנו עושים כדי לא לפגוע באחרים.

אוכלים, מדברים וגם ... מנשקים

ומהבטן לפה.

הפה שלנו, כל- כך מובן מאליו בשבילנו.

אבל.... האם עצרתם לרגע להתבונן כמה תפקידים יש לו בחיינו? עם אותו פה אנו מכניסים מזון לגוף, מביעים את עצמנו ואת רגשותינו, גם מנשקים כדי להביע אהבה- יצרית ולא יצרית.

ישנם אנשים רבים הבוחרים שלא להביע רגשות שנחשבים non- acceptable בחברה: פחדים, חרדות, אכזבה, עצב, טינה ובעיקר כעס.

אבל אם לא נביע את הרגשות  דרך מילים, דרך הפה, "נבלע אותם" פנימה, אל תוך הבטן שלנו, המתמלאת בהם.

כשלא סופק הצורך הרגשי שלנו לכעוס, לפחד או סתם להיות עצובים, הוא "יושב בבטן" ודורש את שלו: "תשקיטו אותי, תרגיעו אותי, אני מאיים להתפרץ החוצה!!!!".

ואנחנו? ברוב המקרים מעלים קורבן לאותם רגשות . ומשקיטים אותם.

באוכל.

עד הפעם הבאה.

לא יעזור אם נחפש אשמים. אין כאלה.

לא אנחנו, לא כוח הרצון שלנו, לא האכילה שלנו ובוודאי לא הגוף שלנו.

האכילה עצמה אינה הבעיה, היא ההשתקפות שלה.

השתקפות של מה שקורה לנו בפנים.

זו בדיוק הבעיה בדיאטות, זו הסיבה שהן נכשלות.

הדיאטות בנויות על כוח הרצון שלנו. הן מתעלמות מהרגשות העמוקים, מהפחדים, מהזיכרונות והצלקות שלעיתים אנו נושאים מילדות.

רק אם נטפל באלו, תיעלם האכילה הרגשית.

רק אם נלמד לא להדחיק, לא לפחד ולא לבלוע את הרגשות שלנו, אלא להכיר בכך שהם חלק מאתנו, לתת להם את המקום הראוי שלהם ולנשום לתוכם עד שייעלמו, נוכל לא "לאכול" את הרגשות האלו.

מפתיע לראות באיזו מהירות מתפוגג רגש "שלילי" כשהוא מקבל את המקום שלו.

בדיוק כמו שזה מפתיע לראות עד כמה הרגש ה"שלילי"  "מחזיר לנו מלחמה" כשהחלטנו להתכחש לו, להילחם בו או להדחיק אותו.

להכניס את הבטן...?

באותה מידה שאנחנו לא אשמים, גם הבטן שלנו לא אשמה.

בטן גדולה אינה בריאה.  זה ברור.

אבל האם האידיאל, שרבים מאתנו שואפים אליו וחולמים עליו- בטן שטוחה לחלוטין, הוא בריא? הוא ראלי? הוא הדבר הנכון, הדבר שאמור להיות?

לא בטוח.

כמו שאנשים באים בגדלים שונים, גם הבטן יכולה להיות שטוחה, או קצת פחות שטוחה, אפילו מעט מעוגלת... ועדיין נהיה בריאים!

כותבת ד"ר טובי בראונינג, פיזיותרפיסטית ומפתחת שיטת עוצמת הרכות, בספרה 'איך הפכה האישה לגבר': "בליטת הבטן התחתונה בנשים היא לחלוטין טבעית ותכליתית. היא מסמנת מרכז עוצמה נשית, לא רק באכלסה את הרחם המעניק חיים, אלא גם כמושב הרגשות ותחושת הבטן החיוניות. זהו מרכז של מידע אינסטינקטיבי, האמור לסייע לנו למיין את שטף הרעיונות המגיעים מהשכל, ולהבדיל בין אלה שיעילים לנו לאלה שאינם יעילים... הבסיס הבריא שלהן נאסר עליהן...הראש רודה ומצווה ללא הרף להקטין את הבטן (מרכז העוצמה התחתונה), להכניס אותה פנימה, להעלימה".

האם חייבים באמת להכניס את הבטן בכל מחיר, גם אם לא מדובר בכרס ענקית?

נקודה למחשבה...

בכל אופן, הבטן לא תתכווץ במלחמה. היא תקטן מתוך קבלה, הודיה ואפילו אהבה.

אהבה שנחוש כלפיה וכלפי כל הגוף שלנו, המשרת אותנו נאמנה מיום שנולדנו ועד יומנו האחרון, בד"כ ללא תלונה, וממשיך לעבוד גם כשאנחנו ישנים.

כבר עשרות שנים אנחנו במאבקים ובמלחמות עם הגוף שלנו, כלומר בדיאטות כאלו ואחרות. בתחומים שונים בחיים אנחנו כבר מתחילים להפנים שמלחמה גוררת מלחמה.

בתחום הגוף-אוכל- נפש ההכרה בכך מתחילה לחלחל רק עכשיו לתודעה הקולקטיבית.

אז בואו לא נשמור בבטן, בואו נוציא רגשות, נשחרר אותם במקום לאכול אותם.

בואו נתחיל להכיר בכך שיש לנו מערכת יחסים עם הבטן (ועם כל הגוף),

ובואו נשתדל שתהיה מערכת יחסים טובה ונעימה, כפי שאנו משתדלים במערכות היחסים האחרות שלנו.

בואו לא נשמור בה את מה שלא צריך. הבטן.

בואו לא נשמור בה את מה שלא צריך. הבטן.