liat_b - הבלוג של ליאת בכרך - עיתונאית וכותבת תוכן

אני גרה על ההר הכי גבוה ברמת גן. מי שאוהב אותו חושב שהוא קסום. בעיני הוא מכושף. על ההר שלנו אין כלום ושום דבר. כמה בתים, ושני בתי אבות. החנייה שלי צמודה למושב זקנים וכל הזמן אמבולנסים חוסמים לי את החנייה. זה לא נעים לריב עם הפרמדיקים כשהם מוציאים אלונקה ועליה זקן קמול, או גופה […]

ליאת בכרך - עיתונאית וכותבת תוכן

07/09/2015


אני גרה על ההר הכי גבוה ברמת גן. מי שאוהב אותו חושב שהוא קסום. בעיני הוא מכושף. על ההר שלנו אין כלום ושום דבר. כמה בתים, ושני בתי אבות.

החנייה שלי צמודה למושב זקנים וכל הזמן אמבולנסים חוסמים לי את החנייה. זה לא נעים לריב עם הפרמדיקים כשהם מוציאים אלונקה ועליה זקן קמול, או גופה עטופה סדין לבן. אז אני מקבלת בהכנעה את האמבולנסים, למרות שביני לבין עצמי כבר איבדתי את החמלה.

לפני כמה ימים, אמבולנס נוסף חסם לי את החנייה. בבת אחת כל הילדים שלי התחילו לצרוח; הגדול בגלל שהוא מפחד לראות גופה, ילדת הסנדוויץ' בגלל שיש לה פיפי. והתינוק, סתם בגלל שהוא תינוק.
לקחתי את ילדת הסנדוויץ' להשתין על הגלגל של האמבולנס. ואת הבכור לומר שלום לזקן, כדי שיפסיק לפחד, ועל הדרך גם ישמח את הקשיש.

"שלום אדוני, ראינו שהמצב שלך לא משהו, אז באנו לאחל לך בריאות" פניתי אליו.
הילד שלי, שהתחבא מאחורי, סינן לעברו מבויש, "תהיה בריא".
"קח אינגלה", הזקן צבט את הלחיים של בני, ונתן לו מעטפה מרופטת עם בול, מהימים שראש- הצבי היה מורם.
"תשתול את זה בערוגה ויהיה לך מזל". אמר ומת במקום, בליווי צרחות הקינון של בני המבוהל.

בערב שתלנו את הזרעים באדנית, הדלקנו נר ואכלנו חטיפים. מעין מסיבה לזכר הזקן.
הילד שלי טיפל בערוגה עד שצצו ניצנים של משהו לא ברור. הסקרנות הטריפה אותו, והוא סיפר לכל הילדים בכיתה שהוא מגדל צמח טורף בבית שלו.
אבל במקום צמח טורף גדל באדנית זוקיני. אמנם התפרחת הייתה יפה וחיננית, אבל בואו נודה באמת, זוקיני לא ממש מרגש ילד בן שבע. הוא אפילו לא אוהב זוקיני.

בבוקר אחד, הוא חלם בהקיץ ולא ממש הזדרז להתארגן לבית הספר. שמעתי את עצמי צורחת:
תצחצח שיניים, תנעל נעליים, בלה- בלה- בלה.
אבל הילד בשלו, בונה מגדלים באוויר.
בסוף מצאתי אותו גוזר את העלים היבשים של הזוקיני.
"זה ממש חשוב עכשיו? אתה מאחר לבית ספר" שאגתי, זרקתי עליו את הילקוט ומשכתי אותו במהירות לדלת.

כשנכנסנו למעלית הרצועה של הילקוט נתפסה בדלת. הבנו את זה רק כשהמעלית התחילה לרדת והתיק לעלות. וכך קרה שהמעלית התחילה לפרפר, לעלות ולרדת באגרסיביות, התיק נגרר אחריה, ואנחנו בפנים, מבוהלים וקפואים.
לחצנו על כל הכפתורים, חירום, אזעקה, קומה למטה, למעלה. כלום לא עזר. המעלית בשלה, מתעללת בילקוט ובנו. עולה ויורדת, עולה ויורדת, וגוררת אותנו יחד איתה, בלי רחמים.

אין קליטה בנייד.

"אמא, איך נצא מכאן?" השאלה שלו העירה בי את ההבנה שאף אחד לא יודע שאנחנו כאן.
"מאמי, יהיה בסדר" צעקתי עליו, נראה לי שהוא הבין שלא ידעתי את התשובה ולא רציתי להודות בזה.

הפסקנו לדבר, רק הבוגדנית השמיעה קולות מאמץ, ממשיכה, רועדת ורוטטת. פחדתי שהכבלים יקרעו ונמצא את עצמנו צונחים מטה במהירות שיא. החום בפנים הפך להיות קשה יותר ככל שהשניות חלפו, ותחושת מחנק השתלטה עלי.
"מאמי, היום באופן חד פעמי, אני מרשה לך לאחר לבית- ספר." ניסיתי לשמור על קור רוח.

לפתע פתאום, כמו מתוך קסם, הבן שלי שלף את המספריים מהכיס האחורי של הטרנינג וגזר את הרצועה של הילקוט. המעלית השתחררה מהדיבוק, ויצאנו לחופשי.

"יאוואראדי, איזה פחד, אני לא מאמינה." אמרתי עם הרבה אוויר.
"איזה מזל" הקוסם שלי אמר.