tamarbi - הבלוג של Tamara Bistricer

המסע אל ארץ הקודש

תחזור או לא תחזור? אני שואלת את בבואתי הנשקפת אלי מן המראה. הבבואה ממשיכה לצחצח שיניים אבל ניכר בה שהיא מוטרדת. "תחזור או לא תחזור?" אני שואלת את רוני בארוחת הבוקר, על חביתת ירק ועגבניה. רוני מושך בכתפיו "אני מקווה שתחזור.” אני בקצה מזרח. לפני שתים עשרה שנה מצאנו כאן שלווה בין כל הרי הגעש, […]

Tamara Bistricer

18/12/2014


תחזור או לא תחזור? אני שואלת את בבואתי הנשקפת אלי מן המראה.

הבבואה ממשיכה לצחצח שיניים אבל ניכר בה שהיא מוטרדת.

"תחזור או לא תחזור?" אני שואלת את רוני בארוחת הבוקר, על חביתת ירק ועגבניה.

רוני מושך בכתפיו "אני מקווה שתחזור.”

אני בקצה מזרח. לפני שתים עשרה שנה מצאנו כאן שלווה בין כל הרי הגעש, ולאחרונה החליטה בתי הצעירה לסגור מעגל ויצאה לטיול מאורגן בישראל. טיול בזק צפוף פעילויות ומתוכנן להפליא שמיועד לצעירים יהודיים מהתפוצות.

היא החליטה שזה יהיה טיול קולינרי. מצחיק. בחורה בת 22 עם זכרונות של ילדה בת עשר, והקולינריה בהתאם.

"שקשוקה!" פוזלים אלינו שני חלמוני ביצה מתוך עיסה אדומה במחבת אלומיניום חבוטה.

"לא הצלחתי לגמור אותה למרות שהיה טעים מאוד" היא מקוננת בווטסאפ. "גם את החצי מנה פלאפל שקניתי בשוק לא הצלחתי לגמור." אין עדויות מצולמות לפלאפל. וודאי יהיו הזדמנויות נוספות בהמשך.

"סוף סוף!" מכריזה תמונה של שקית במבה פעורה לרווחה, שמתוכה מציצים אלינו במביולים קצרים ושמנים. מעניין, דווקא לטעם הזה אני ממש לא מתגעגעת. אולי בגלל שלא עזבתי את הארץ בגיל עשר? הממממ.

ועוד: תמונה שמישהו אחר צילם, ובה היא גומעת שוקו מתוך שקית. "טעיםםםם" אומרת הכותרת.

"האם זה טעים כמו השוקו היקר שכאן?" שואל רוני בווטסאפ.

"שכחתי להשוות" היא עונה מייד. "אין ברירה, אצטרך לשתות עוד."

האם היא תחזור? הנופים, האקלים ("החורף בישראל יותר חם מהקיץ בניו זילנד" כתבה בפליאה ביום הראשון "מתאים לי!") המזון האהוב, הצמחים המוכרים ("תראי מה מצאתי" היא מראה לי בסקייפ שיח לנטנה), השפה. האם היא תפתח פתאום תחושת שייכות לארץ ממנה עמלנו קשה כל כך לצאת שלא על מנת לשוב?

בשיחות הסקייפ איתה צצים לפתע מושגים חדשים: צדקה, קידוש, מיקווה, שבת.

"טוב לתת צדקה מידי יום." היא מגלה לי.

"צדקה זה רק כשנותנים ליהודים, או לכל נזקק באשר הוא?" אני מקשה.

"שאלה טובה," היא אומרת, אשאל את הרב."

כן, אני יודעת, היא לא התכוונה במובן של "לשאול את הרב" כסמכות יום יומית, אלא רק "הרב" במובן של איש הדת היחיד שמטייל איתם. אבל בכל זאת זה נשמע לי מוזר ומתאים להקשרים אחרים.

ופתאום לא קשה לי לדמיין אותה בלבוש צנוע, מקדשת על הנרות. היא בהחלט יכולה להיראות דתיה: חיוורת, דקה, עיניים חומות גדולות וצמה בלונדינית כהה ועבה על הכתף.

נגיד שהיא תחזור בתשובה, למה זה מדאיג אותי בכלל? זכותה לחזור בתשובה אם היא רוצה. אם זה מה שיעשה לה טוב, מי אני שאמנע זאת ממנה?

אולי יותר משאני פוחדת, אני מקנאה?

למען האמת, תמיד קינאתי בדתיים. הייתי מתה להיות דתיה.

חונכתי על ברכי האל-דת. אמא שלי מעולם לא הייתה בבית כנסת, עד שנשכרה לתכנן אחד, ואבא שלי, שבא ממשפחה דתית, חזר בשאלה בהדרגה, עד שהגיע למצב בו לא רצה שום עסק עם שום סממן דתי.

לא אשכח איך כשהייתי בכתה ד' שמעתי מחברות שנהוג אצלן בבית לערוך קידוש ביום ששי, וביקשתי ממנו שיעשה פעם גם. הוא נורא כעס, ודבריו גרמו לכך שעד היום אין לי מושג איך נראה קידוש.

אני מאמינה שכל, או כמעט כל אדם שאין לו בעיות קיומיות קשות, זקוק לפן רוחני בחייו.

לי אין פן רוחני. חונכתי לזלזל ביומרות רוחניות, וכשסוף סוף עמדתי על דעתי והגעתי למסקנה שאני בהחלט זקוקה לרוחניות, היא חומקת ממני. אני לא מצליחה להאמין, אני לא מצליחה לחוש ולהתלהב.

 ניסיתי למלא את החלל הפעור בי בתרבות. אני אוהבת לקרוא ספרים אהבת נפש, לצפות בסרטים, בהצגות, להאזין למוסיקה, אבל כנראה שבמקרה שלי, תרבות היא לא רוחניות.

גם אהבה, אמיתית ונורמאלית, לבן הזוג, לילדים ולנכדים, לא באה במקום רוחניות. לא אהבה כמו שאני מבינה אותה, בכל אופן. טוב שהיא שם. נהדר שהיא קיימת, אבל לא די בה.

לא נעים לי להסתובב בחיים ללא מטרה. כמעט כל אתגר נענה אוטומטית על ידי קול פנימי ב "בשביל מה זה טוב? ממילא כולנו נמות בסוף."  או "נגיד שאתאמץ ואשיג, ואחר כך מה?"

ייתכן שאפשר לקרוא לזה דיכאון, אבל אני חושבת שבמקרה שלי מדובר במחסור חמור ברוחניות.

לכן, בהשפעת הטיול של הבת בארץ הקודש, החלטתי לחגוג השנה את חנוכה. ולהפתעתי זה ממש מקנה לי תחושה של חגיגיות, של ציפייה.

מדליקים נרות כל ערב. יותר נכון, משתדלים להדליק נרות כל ערב. אתמול, למשל, לא יצא, אבל לא נורא. נדליק היום. אפילו מצאתי מתכון ללביבות תפוחי אדמה אפויות ללא קמח, שנראה לי קל וטעים. פתאום אני ממש מחכה לנסות אותו. והנרות: בעוד יומיים נגמרת לי שארית נרות החנוכה, ואני מחפשת נרות דקים בכל מקום. פתאום זה חשוב לי. וכמובן ביקשתי מהבת שתביא כמה קופסאות מישראל, אם כבר אז כבר.

ומה בהמשך? אולי זה הזמן לברר מה הוא קידוש של שבת ואיך הוא מתקיים.

תחזור או לא תחזור? אני שואלת את בבואתי הנשקפת אלי מן המראה.

אלא שהפעם אני לא חושבת על בתי, אלא על שמחת החיים האבודה שלי.

הבבואה ממשיכה לצחצח שיניים והפעם היא דווקא לא נראית מוטרדת.