מעגל תמיכה ונתינה - הבלוג של נשות העתיד

גם כשהאדמה בוערת, אין לי ארץ אחרת

הגיע הזמן שנרים ראש ונצא להילחם על עתיד המדינה, עלינו לשמר את זיכרונות העבר ולשנות בהווה כדי שיהיה לנו עתיד טוב יותר, כי יש בהחלט אפשרי

נשות העתיד

08/07/2018


מאת: קרן אריאלי גולדברג

אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת, זו אינה קלישאה, זו האמת. דרום מדינת ישראל עולה באש, אש הנשלחת מארץ פלשת, מעזה, טרור העפיפונים ובלוני התבערה צובע את דרום הארץ בשחור. הפחד התמידי מ-"צבע אדום", התחממות הגזרה, הצורך בכוחות מוגברים ושוב לחימה כנגד חמאס כמצב אין ברירה. שוב חופשת קיץ מלאה בחששות ובצמוד למרחב המוגן.

הדרום הבוער (דוברות ח"כ חיים ילין)הדרום בוער (צילום: דוברות ח"כ חיים ילין)

בצפון, הפחד ממלחמה אשר תחל שלא מרצוננו ומקורה של אותה מלחמה יגיע מסוריה ו/או לבנון. לפי מצב המים במדינתנו יש סיכוי שהקרב על המים יחל. בנוסף, גם בצפון יש טרור, שם זה טרור חקלאי ודמי שמירה. בחודשים האחרונים נדרשים חקלאים לשלם סוג של מס חדש, דמי שמירה, מי שלא משלם את המס הזה סובל הן מגניבת ציוד חקלאי או ציוד הנדסי, לאחר מספר הזהרות מי שלא משלם ציודו וגידוליו נשרפים או מושחתים.

הממשלה אינה עוזרת, קיימת תחושה של אוזלת יד ושל חוסר בהגנה משטרתית. בנוסף, עלויות הגידול עולות, מחיר המים מתייקר, מחיר הדלק מרקיע שחקים. לפעמים חקלאי אשר השקיע את מיטב כספו מחליט להפסיק להשקות את השדות ולפטר עובדים. וכאשר הוא מחליט לעקור נטוע הוא צריך להנפיק רישיונות והיתרים. במידה והוא משנה את הנוף ללא אישור הוא נקנס. ידעתם שגם לצורך הורדת עץ בגינה צריך לקבל היתר?

כאשר החקלאי מחליט לשנות כיוון ולפתח עסק חדש, הוא נתקל בבירוקרטיה של רישיון עסק. גם כאן, הבטיחה הממשלה רפורמה. אבל לצערנו המסלול נעשה קשה יותר ומפותל יותר. במשך 5 שנים נלחמנו על רישיון עסק למוסך, בסופו של דבר סגרנו במאי האחרון. כאשר ראש מועצה אזורית יכול לחתום על רישיון זמני ובוחר שלא לחתום בעל העסק לא יכול להמשיך להפעילו. במשך הרבה זמן הרגשנו כמו "הסוס שהגיע לשוקת ולא יכול לשתות ממנה". למראה סגירת העסק המשפחתי, מפעל חיים של 40 שנה של אבי, אמר האחיין שלי שאינו רוצה ללכת לצבא אחרי שפגעו כך בסבו ובאביו.

 משפחתה של קרן אריאלי גולדברג (אלבום פרטי)משפחת חקלאים, למרות הקשיים (אלבום פרטי)

אבא שלי, ניצול רדיפות הנאצים, עלה לישראל כנער צעיר. בתחילה התגורר בצפת ומשם עבר למושב בית הלל שם הפעיל את משק הוריו. הוא התגייס וחזר למושב, כאן הכיר את אימא שלי, בת המושב ובת לניצולי שואה. הם התחתנו, קבעו את מקום מגוריהם במושב והקימו משק חקלאי שבו עבדה אמי. אבי יצא לעבוד לצורך פרנסה, קודם אצל השכנים ובהמשך בחברה אמריקאית בים המלח. כאשר האמריקאים עזבו הם הציעו לו לבוא איתם, אבא סירב, שב צפונה ומצא עבודה במפעל הדן ובהמשך הקים שותפות לעבודות חקלאיות עם שני בני המושב עד שנפרדו דרכיהם ואבא נשאר עם הטרקטורים ופתח עסק עצמאי. בשנת 1992 הצטרף אחי לאבא בעבודות החקלאיות, אז גם התחילו להקשות על החקלאים באמצעות חוק גל. בגלל המגבלות פתחו אבי ואחי חברה לעבודות חקלאיות שהעסיקה כ-4 עובדים מלבדם עד שנאלצו להצטמצם בשלהי שנות ה-90. אבא התמקד בעבודות של הכנת השטחים טרם זריעה. אחי ניסה לפתוח מוסך, אבל נתקל בקשיים ורק בשנת 2009 השלים את רישיון מנהל המוסך, פתח מוסך ואבי הצטרף אליו. בסוף מאי האחרון, לאחר מלחמה ארוכה לקבלת רישיון עסק ובעקבות צו בית משפט נסגר המוסך. אבי ואחי סגרו את הדלת וכיבו את האור.

 המוסך של אחיה של קרן אריאלי גולדברג (אלבום פרטי)המוסך הנטוש, בגלל הביורוקרטיה (אלבום פרטי)

החיים במדינת ישראל אינם קלים, הייאוש לפעמים יוצא מהחורים. כשאתה יושב וצופה בחדשות ורואה איך ראש הממשלה ורעייתו מתנהגים, איך נבחרי הציבור (לא כולם) דואגים לכיסאם ולכיסם, איך השחיתות חוגגת גם במחיר פגיעה בביטחון וברווחת המדינה, אתה מתחיל לחשוב על ירידה מהארץ.

אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. אבא שלי אומר שעדיף לחיות כאן גם בטוב וגם ברע, מאשר שיקראו לך ברחוב "יהודי מסריח". הגיע הזמן שנרים ראש ונצא להלחם על עתיד המדינה, אנחנו צריכים לשמר את זכרותנו העבר ולשנות בהווה כדי שיהיה לנו עתיד טוב יותר, כי יש עתיד טוב יותר באופק.