מידות רעות - הבלוג של ארז עמירן

בעיניים של מעצבי אופנה

זוהי, בעיני, תמצית עבודתו של מעצב האופנה – שימוש בחומרים לבישים על מנת לממש חזון שמייצג את עצמך, ובה בעת מתקשר עם החברה סביבך. אז הנה, הצצה ראשונית ביותר על מי שאולי יהיו הדור הבא של האופנה הישראלית.

ארז עמירן

09/12/2012


האופנה, אנחנו כבר יודעים, היא שפה לכל דבר. ככזאת, היא מגדירה את הדובר בה וגם מתקשרת אותו לסביבה. היא יוצרת מעין "תעודת זהות" ויזואלית שמשמשת הן כביטוי אישי (מי אני?) והן כהגדרת קבוצת השתייכות (מי השבט שלי?).

המשפט "אני מה שאני לובש" הוא אולי מתיחה מוגזמת של עיקרון הנראות בחברה המודרנית, אבל בכל מקרה מדובר במדד מגדיר, לא פחות ממולדת, תחביבים, או דת.

במסגרת קורס מבוא לעיצוב אופנה ב"שנקר" בהנחיית אורית פרייליך ניסו הסטודנטים לפרק ולבנות את תעודת הזהות האופנתית שלהם באמצעות תרגיל מסקרן.

ראשית התבקשו הסטודנטים שצוותו לזוגות לצייר איש איש את ה'סילואט' של חברו על נייר בגודל טבעי.

הסיטואציה הבסיסית יצרה תרגום ויזואלי ברור של אבחנות מסוג "איך אני רואה את עצמי" ו"איך רואים אותי".

בחברה שהיא אובססיבית לגבי מודלים של רזון, ברור שהתגובה הפופולרית הייתה "וואי, אני כזה שמן??" אבל אחרי ששוככה בהצלחה חרדת השומן ("לא, מה פתאום!! זה הנייר שמן") הועלו גם שאלות העוסקות בפרופורציות, דמיון ושוני, דימוי גוף, ומבט פנימי לעומת חיצוני.

בחלק העיקרי של התרגיל הוטלה על הסטודנטים המשימה למצוא שלושה בדים מועדפים וליצור באמצעותם מעין קולאז' עצמי על גבי הסילואט שלהם.

זוהי, בעיני, תמצית עבודתו של מעצב האופנה – שימוש בחומרים לבישים על מנת לממש חזון שמייצג את עצמך, ובה בעת מתקשר עם החברה סביבך.

מאחר שמדובר בסטודנטים בתחילת תהליך הלמידה שלהם, התוצאה היא לאו דווקא "איזה מעצב אופנה אני" אלא "איזה מעצב אופנה אני רוצה ויכול להיות"

איך שלא נסובב את זה, אנחנו חיים בחברה "שפטנית". והמשפט שהיא חורצת נוטה להיות מהיר, אכזרי, ומבוסס על נראות. אין לנו אורך רוח ואין לנו סבלנות. כדי לא להסתחרר בתוך עודף האינפורמציה השוטף אותנו, אנחנו עובדים בשיטת הסלקציה המידית – יפה-מכוער-אופנתי וכך הלאה.

כמעצבי אופנה (בפועל או בעתיד) אנחנו לוקחים חלק חשוב באופן שבו החברה מתייחסת לפרטיה.

בכל מיני פינות-שאני-לא-רוצה-להיכנס-אליהן, מסתובב דיבור על אופנה כאחד הכלים המרכזיים לשעבוד נשים על ידי ההגמוניה הגברית, אומרים שהיא סד לתוכו נדחסים כל הייצוגים המעוותים של הסטריאוטיפים המיניים, או אפילו שאופנה היא קונספירציה הומואית להשתלטות גלקטית (!)

בכל מקרה, ברור לכו-לם, שאנחנו, "אנשי האופנה" לוקים ברדידות, שטחיות, ובועתיות.

אז – אני אתקשה להכחיש שרובנו, "אנשי האופנה", מתוכנתים לבחינת הקנקן כבמעין תגובה פבלובית נרכשת. זה לא שלא אכפת לנו מ"יופי פנימי" אבל אנחנו מתרגשים לא פחות מאריזת המתנה. ואני גם חלילה לא טוען ששמלה, תהיה יפה ככל שתהיה, היא שוות ערך לגילוי תרופה לסרטן. אבל –

"אנשי האופנה" עושים את העולם יפה יותר בעזרת בגדים יפים, ואפילו, לפעמים, על הדרך, מנפצים כמה סטריאוטיפים ותורמים לשיח הכללי הקשור למגדר, ולנראות, או לתפיסה עצמית ולמקום שאתה תופס בחברה.

כי מבחינתי, לשאלה "מה אנחנו עושים פה" (כאנשים, כמעצבי אופנה, כחלק מהנוף התרבותי) חייבת להיות תשובה שהיא מעבר ל- "מממ...ורוד".

אני חושב שהחיפוש אחר התשובה מתחיל פה.

קיאן פרנקפורט

ניב קוז'קרו

אילן פלג

דיה דבידובסקי

עמית לוננפלד