הבלוג של מירב - הבלוג של מירב מלמד

שלושים ימים חדשים

אני לא חובבת גדולה של שינויים, למעשה הם עושים לי פריחה וקוצר נשימה ולכן אני מתחייבת בפני עצמי לצאת לשלושים ימים חדשים

מירב מלמד

30/05/2015


"סליחה אבל אני לא מדברת סושית"
אני מתנצלת במבוכה קלה ומפנה את המלצרית החביבה לדפנה חברה שלי, שהיא לעומתי, מדברת סושית שוטפת וגם יודעת איך ובדיוק אני לא אוהבת את הסושי שלי.
כל חיי לא נגעתי במאכל המגולגל הזה. סתם כך בלי סיבה מיוחדת, הוא פשוט לא עבר את מחסום החדשים שלי ונפסל עוד לפני שניסה להגיש מועמדות. באותה קלות שבה פסלתי אותו במשך שנים, כך התאהבתי בו בדקות ספורות ביום בו החלטתי "פשוט לקחת ביס ולראות מה יקרה".

אני לא חובבת גדולה של שינויים, למעשה הם עושים לי פריחה וקוצר נשימה. אני מקנאה באותם אנשים שמגלים בכל יום משהו חדש, מאפשרים לעצמם להתנסות ולהיות. אני אוהבת את הקבוע והיציב שלי, שותה אותו בלגימות ארוכות, רק שלא ייגמר לי חלילה פתאום. נצמדת לשורשיי ומסרבת לגזום עלים ישנים שכבר יבשו או נפלו. כשהחיים מכים בך שוב ושוב, מצנפים אותך לפינת המסתור הקטנה שלך ומצווים עלייך לנעול את הדלת ולא לפתוח לזרים לא מוכרים, את נשארת באותה פינה שנים ארוכות גם לאחר סיום המלחמה.

גם ברגעים שהנפש מוכנה, לאחר שאימנתי אותה, ליטפתי חיבקתי והבטחתי לה ששום דבר רע לא יקרה אם רק תנסה, גם אז הגוף קופא במקום ולא מאפשר מילימטר אחד של תזוזה, לא משנה עד כמה אני רוצה.

לפני כחודש התחלתי ללכת לשיעורי אירובי, אותם שיעורים שכל כך פחדתי מהם. אתם מכירים עוד מישהו כזה שפוחד משיעורי אירובי? פחדתי להרגיש שונה מול כל הבנות שבטח כבר יצרו חברויות, פחדתי להרגיש שמנה מול כל המראות שמקיפות, פחדתי שיהיה קשה מידי, פחדתי לעורר גיחוך, פחדתי לטעות. שני שיעורים בלבד הספיקו בכדי לגרום לי להפסיק לפחד. הגוף שלי התמסר ואיתו גם הנפש. למעשה אפשר לומר שנכנסתי היישר למשבצת שהייתה תפורה למידותיי, שורות שורות אנחנו עומדות, מיטל המדריכה המקסימה מקדימה מעודדת ומראה לנו את התנועות, בדיוק כמו אז, בהרקדות של מוצאי שבת במרכז המסחרי הישן, אין מקום להתבלבל, רק לעקוב אחרי כולם ולהיות בקצב. אפשר להירגע, הגוף מאותת בביטחון לנפש ואני יכולה לנשום לרווחה.

לפני יומיים מלאו לי שלושים וארבע, כמו בכל שנה היום הזה תמיד מביא איתו חשבונות נפש וחישוב מסלולים מחדש. מבחינתי יום ההולדת הוא מראה מאד לא מרזה, כזו שמלאה בפתקי ממו צבעוניים עם הרבה סימני שאלה. סימני שאלה שגורמים לי לנוע באי נוחות על כסא הנוחות.

אני לא נגד איזור הנוחות, בכלל לא. להפך, בכל פעם שעוד מישהו יוצא באמרה נוזפת ומצווה עלי לצאת ממנו אני נצמדת אליו יותר בחוזקה. אני זקוקה לאיזור הנוחות שלי, למקום של עוגן שממנו אצא בכל בוקר ואליו אחזור בסוף היום. כל כך קשה לי למצוא את מקומות הנוחות שלי, מבחינתי הם יקרים מפז וכשאני מוצאת אותם אני אוספת אותם בשקית זהובה, כמו פנינים אני אוספת אותם, הם מעניקים לי אומץ ושייכות. אין לי כל כוונה לבטל אותם אבל הייתי רוצה להיות מסוגלת לנסות דברים חדשים, לא מתכוונת לשינויי חיים קיצוניים, אלא בדיוק להפך. לדברים הכי קטנים של היום יום, למאכלים חדשים שעוד לא ניסיתי, מסלול הליכה שעוד לא עברתי בו, מילים חדשות שאף פעם לא כתבתי, הדברים הטריוויאלים שפשוטים לרב האנשים אבל ממני דורשים מאמצי על.

אני יוצאת לשלושים ימים חדשים, אין לי מושג אם אצליח לעמוד במשימה הזו אבל אני בהחלט הולכת לנסות, אתעד אותם ביומן, בכל יום אתחייב לנסות משהו אחד קטן חדש, בקצב שלי, בהקשבה מלאה לנפש בלי לערער את היתדות. לא מבקשת קסמים או מהפכות, רק רוצה לנסות,  מקסימום זה יצליח.

GMI_3965