captainhocaptain - הבלוג של הקפטנית

אהבה, זה מה שזה

  אני לא יודעת להסביר בדיוק איך זה קורה אבל משהו בעמידה על אותו מגרש, מול אותה רשת, כורך אותנו יחד במין אהבה שכזו שהיא איכשהו אחרת, מאחדת, עוטפת. אולי זה כמו אצל ה"בנים" בצבא, החבר'ה מהסדיר, החבר'ה מהמילואים – חיבור עמוק ונצחי. אולי עצם העמידה המשותפת ב"זירת הקרב" היא היוצרת את אהבת החברות לנשק […]

הקפטנית

28/12/2017


love

 

אני לא יודעת להסביר בדיוק איך זה קורה אבל משהו בעמידה על אותו מגרש, מול אותה רשת, כורך אותנו יחד במין אהבה שכזו שהיא איכשהו אחרת, מאחדת, עוטפת. אולי זה כמו אצל ה"בנים" בצבא, החבר'ה מהסדיר, החבר'ה מהמילואים – חיבור עמוק ונצחי. אולי עצם העמידה המשותפת ב"זירת הקרב" היא היוצרת את אהבת החברות לנשק הזו? ברור שאין להשוות בין לראות, חלילה, חבר נפצע מכדור לבין לראות חברה ששוברת אצבע באמצע מערכה ראשונה, אבל נדמה לי שהרגש שמציף יוצא מאותו מקום בעמקי הנפש.

יוצא לי הרבה פעמים לחשוב על הדברים שמאמאנט וכל מה שקשור בה מציפים ומעלים, איזה תובנות הם גוררים וכמה אני מקבלת מהם, וככל שאני חופרת בזה יותר (ואני חקלאית מצטיינת) אני מגלה עוד רובד ועוד פן ועוד ערך שהרווחתי, שכולנו מרוויחות. אני יודעת שזה עלול להישמע מתרפס ו/או מתחנף אבל אני באמת ובתמים יודעת שכל הקונספט הוא לא פחות מגאוני, ממש. מאוד קל ליפול להתלהבות שטחית של "ווי, איזה מאמם, אין דברים כאלה" אבל כשמחפשים את העומק, כשמנסים להבין מה סוד הקסם שמוציא אותנו לפחות פעם בשבוע מהבית, כמעט בכל מצב, מה מביא אותנו לשחק עם פציעה או לסכן לפעמים אפילו את בריאותינו כדי לנצח (שזה תכלס די מטורף לנשים בגילנו ומצבינו) – מגלים שזה הרבה הרבה יותר מסתם "אין דברים כאלה", מגלים שזה עונה על צורך שאף אחד לא זיהה שהוא בכלל קיים, שזה מגדיל ומעצים ונותן לנו הזדמנויות לכל מיני חוויות מתקנות או לחילופין מראות משקפות, שזה נותן לנו לשחק, פשוט לשחק, זוכרות כמה זה היה פשוט פעם, פשוט לשחק?

יצא לי כבר לשחק בהרבה קבוצות ובהרבה הרכבים (על זה בפוסט נפרד) וזה תמיד קורה, וזה לא בהכרח כי תמיד כל הבנות הן כוס התה שלי (או הברכייה שלי, בהקשר שלנו) – אני יכולה להגיד שדי ברור לי שעם חלק מהבנות שהתחברתי (מעט, אבל בכל זאת) אתן במאמאנט, זה לא היה קורה כנראה בנסיבות אחרות, אבל על המגרש איכשהו הקסם מתרחש.

אז כשאני חוזרת באחת בלילה ממסיבת פרידה לאיריתוש, שנוסעת ל-8 חודשים ותחזור לעונה הבאה (חסר לה שלא...) והלב שלי מלא שמחה כי כולן הגיעו (15+1), כי היה אוכל מעולה (אפילו שחלק גדול היה טבעוני) והיה מצחיק ברמות, כמו תמיד, כי היה מעניין וחם וכיף..., כל מה שאני יכולה לחשוב זה כמה אני אוהבת אותן, אותן במיוחד.

 אין. אהבה, זה מה שזה.

[בתמונה- מגש הפירות שהבאתי אתמול בערב - מלא פירות ומלא אהבה]