יסורי אהבתי - הבלוג של רחל המשוררת

מקום של אדם, עם קצת ילד.

אני לא מתכוון להשתמש במילה "אבות" במאמר הבא. גם לא במילה "שואה" במאמר הבא. גם לא במילים "פמיניזם קיצוני" במאמר הבא. כי לא זה העניין. העניין הוא בחוויה "עד" ו"מ". עד שהגעת לשם ומשהגעת לשם. אבל מה זה ה"שם" הזה. מה זה המקום הזה? איך אפשר להגדיר אותו? מה זה? אפשר לנסות לתחם אותו בזמן. […]

רחל המשוררת

17/10/2012


אני לא מתכוון להשתמש במילה "אבות" במאמר הבא.

גם לא במילה "שואה" במאמר הבא.

גם לא במילים "פמיניזם קיצוני" במאמר הבא.

כי לא זה העניין.

העניין הוא בחוויה "עד" ו"מ". עד שהגעת לשם ומשהגעת לשם.

אבל מה זה ה"שם" הזה. מה זה המקום הזה?

איך אפשר להגדיר אותו? מה זה?

אפשר לנסות לתחם אותו בזמן. אפשר לקרוא לו "שני ורביעי, 3 עד 7". אבל, זה לא רק זה.

זה המקום הזה, ממש כמו בסיוט העמוק ביותר, שאתה מנסה לדבר ולא יכול. אתה מנסה לצעוק ולא יכול.

כי אין שם אף אחד ששומע. אתה הפכת להיות ספינה טרופה.

הטיעונים שלך, שנשמעים הגיוניים ביותר לכל אוזן אנושית, פשוט לא נשמעים, אצל מי שקובע.

שמים עליך איקס. איקס אחד גדול.

אתה אומר "אני אוהב את הילד", אומרים - פדופיל/מנסה להוריד במזונות. לא מתייחסים.

אתה אומר "אני יכול לגדל אותו לא פחות מאימו. אומרים - הוא מטיל ספק בכישורי האם, נו נו נו/מנסה להוריד במזונות. לא מתייחסים.

ואם אתה ממש חובב סכנות, אתה אומר מה שאתה יודע, מה שראית "פשוט לא איכפת לה ממנו כמו שלי איכפת". ואז, באמת הסתבכת.

ואם אתה מביא ראיות חותכות לכך שהיא מתייחסת רע מאוד לילד, זה די אבוד.

מה צפוי לך?

אוקיי, זה הולך ככה:

1. מעצר

2. מרכז קשר

3. איבחון מסוגלות הורית

4. במקרה הרע - המשך מרכז הקשר ללא הגבלת זמן. במקרה הטוב - הסדרי ראיה משפילים.

אז, מה זה המקום הזה? מה אדם שנקלע למקום הזה, חושב על המדינה שלו?

מה הוא חושב על בת דודה רחוקה שהיא עובדת סוציאלית, ממש כמו זו שלא סופרת אותך ובכך מענה את נשמתך?

ובית משפט, שמתנהל כמו אינקויזיציה לשמה. אתה שם כדי להיחקר.

אם הגעת לשם - אתה כבר עבריין. ומהסוג הגרוע ביותר. אתה כל כך עבריין שאפילו לא צריך להוכיח שעשית עבירה.

מעצם זה שאתה שם, "בית המשפט לענייני משפחה", נגזר גורלך.

כלה השמצה פרועה נגדך, תתקבל כאמת לאמיתה, מבלי צורך בכל הוכחה.

כל החלטה שהיא, תהיה לרעתך. כל המלצה של פק"ס שמאושרת, תאושר בצורה שתגחיך אותך.

כשאתה יוצא משם, אתה מרגיש בר-מזל שבכלל איפשרו לך לצאת בחיים.

אז, המקום הזה, של אדם, עם קצת ילד, הוא המקום שבו אני חי.

המקום הזה, שעד שהגעת אליו, היית אדם עם אמון כלשהוא במדינה, בהיגיון הבריא, במינימום של מוסר, הוא הסוף.

הוא הסוף של המחשבה שולד שיצא ממך ילווה אותך לכל ימי חייך.

כי זה כבר לא יהיה אותו דבר.

זה - "ביקורים". כן, זה מה שזה. אתה מבקר. אורח לרגע. אתה כבר לא דמות משמעותית בחיי ילדך, כמה שתרצה לחשוב כך.

עד, היית מקלח, היית שם בבוקר, היית שם בלילה, כעת אתה מישהו שרואים אחרי הגן פעם בכמה ימים והוא נאלץ להחזירך לאמא בבושת פנים לאחר כמה שעות.

כן, בבושת פנים. כי, בסך הכל, המצב הזה די מביש. המקום הזה, של אדם, עם קצת, הוא מקום די מביש.

ישאלו אותך אם יש ילד. מה תגיד? "כן, יש לי במשמורת של האם. אני רואה אותו פעמיים בשבוע."

כמעט כמו לומר "כן, ידוע לי שיש לי ילד. גונבה שמועה לאוזני."

והילד הזה, הקצת הזה של הילד, הוא הרבה. הרבה חור בנשמה. חור עצום בנשמה.