יומני היקר - הבלוג של אורית יפרח

שבע שנים אחרי סרטן השד.

איפשהו בקיץ 2005 כאב לי בשד. מיששתי את המקום הכואב והרגשתי גוש. הייתי כמעט בת 41 ולא עלה בדעתי שזהו סרטן, הייתי בטוחה שזה "משהו הורמונלי". החלטתי לעקוב לפני, במהלך ואחרי המחזור החודשי ו"הדבר הזה" היה עדיין שם, אך התעלמתי. באמצע ספטמבר, הצטננתי והצטרדתי ומכיוון שאני מורה, לא יכולתי לדבר ונאלצתי לפנות לרופאה לקבל ימי מחלה. עד אז אפילו לא […]

אורית יפרח

04/10/2012


איפשהו בקיץ 2005 כאב לי בשד. מיששתי את המקום הכואב והרגשתי גוש. הייתי כמעט בת 41 ולא עלה בדעתי שזהו סרטן, הייתי בטוחה שזה "משהו הורמונלי". החלטתי לעקוב לפני, במהלך ואחרי המחזור החודשי ו"הדבר הזה" היה עדיין שם, אך התעלמתי.

באמצע ספטמבר, הצטננתי והצטרדתי ומכיוון שאני מורה, לא יכולתי לדבר ונאלצתי לפנות לרופאה לקבל ימי מחלה. עד אז אפילו לא היה לי רופא משפחה ולקופ"ח הלכתי רק עם הילדים. אחרי שהרופאה סיימה לבדוק לי את הגרון וכבר כמעט יצאתי מחדרה. נזכרתי שיש לי "משהו בשד". היא מיששה והפנתה אותי לכירורג שד ומשם העניינים רק התדרדרו...

ברגע שהכירורג נגע בי הוא שלח אותי לבי"ח לעבור ממוגרפיה, אולטראסאונד וביופסיה. כמה סימלי, יום אחרי ראה"ש, הרופא התקשר ועימו הבשורות הרעות: סרטן!!! ברגע שהוא בישר לי הרגשתי כאילו אני צוללת בנוזל צמיג ודביק ואינני יכולה להרים את הראש ולנשום, הגעתי לבעלי למשרד ובישרתי לו את הבשורה והוא שיהיה בריא אמר שזה מה שיש ואת זה ננצח: עברתי ניתוח, טיפולי כימותרפיה והקרנות. מאז הגילוי עברו 7 שנים ומי שחושב שאם שהסרטן לא חזר חמש שנים אחרי אז מקבלים תעודת ביטוח שהמחלה לא תחזור עוד - טועה!

יש לילות שבהם אני שוכבת במיטה וממששת את השדיים ופתאום מרגישה משהו וקופאת ומתחילה להיזכר בכל מה שעברתי.

בכל בדיקות הממוגרפיה והאולטראסאונד השנתיות הרגליים רועדות לי וזוהי לא מטאפורה. אני יושבת בחדר ההמתנה בביה"ח ומשקשקת!!!

את הפאה הבלונדינית שחבשתי כי לא רציתי שיילעגו לילדים שלי שלאמא שלהם יש קרחת ( התאומים היו בני חמש והבכורה בת שמונה וחצי ), לא מסרתי, כאילו שהיא הקמע שלי, כל עוד היא אצלי, אי שם במדף העליון בארון, אני מוגנת.

עד היום כואבים לי הזרוע והכתף מפני שהוציאו לי בלוטות מבית השחי, עד היום החזייה "חותכת" אותי במקום הצלקת שהוקרנה ולכן אני מוותרת על כל חזיות התחרה המהונדסות והסקסיות ומסתפקת בחזייה ללא ברזלים.

אני מתעייפת בקלות מכל דבר ואני חושבת שזה קשור למה שעברתי. לפני שלושה חודשים נאלצתי לעבור עוד ניתוח: הפעם כרתו לי את השחלות בגלל חשד לציסטות סרטניות, בסוף הסתבר שהציסטות נבעו ממחלה שפירה בשם אנדומטריוזיס, אבל  בימי החרדה שעברתי לפני הניתוח ועד קבלת תשובות הביופסיה ירדתי במשקל וחוויתי סערה רגשית לא פשוטה בגלל החשש שהסרטן חזר.

ובכל זאת ולמרות הכל אני פה!

אני לא מתביישת בסרטן, אני מספרת לאנשים ולא משקיעה אנרגיה בהסתרה. לפעמים כשאני מדברת על הסרטן אני לא מאמינה שאני עברתי את כל מה שעברתי. זיכרון המחלה טבוע בעורי ובנפשי כמו קעקוע וגם אם הזמן קצת משכיח, בלילות בשידורים החוזרים שרצים בתוך מוחי הכל עדיין חי, טרי ומבהיל.

אני לא יודעת אם ניצחתי את הסרטן, אני לא יודעת אם אני גיבורה או אישה חזקה. אלה הם שמות תואר שנוהגים לתת לאנשים שחלו והחלימו ממחלת הסרטן. אני יודעת שהחלמתי וחזרתי לחיים ובגדול. אני אמא ואישה, בת וחברה, אני עובדת, לומדת ומבלה. אני חיה!!!