גילטי פלז'ר - הבלוג של אירית אוליצקי

סנובים גודום!

אני יודעת שסיכומי שנה זה מן הרגל מגונה וחרוש של יותר מדי כותבים ושלהכריז על החלטות לשנה החדשה זה כל כך אמריקאי ומיותר כי בדרך כלל פשוט שוכחים וממשיכים כאילו לא התחלפה הסיפרה בתאריך. אבל דווקא השנה, אחרי שחיי השתנו מן הקצה אל הקצה בכל תחום בערך, אני מרשה לעצמי לעשות רשימה של מה שהיה, […]

אירית אוליצקי

30/12/2010


אני יודעת שסיכומי שנה זה מן הרגל מגונה וחרוש של יותר מדי כותבים ושלהכריז על החלטות לשנה החדשה זה כל כך אמריקאי ומיותר כי בדרך כלל פשוט שוכחים וממשיכים כאילו לא התחלפה הסיפרה בתאריך. אבל דווקא השנה, אחרי שחיי השתנו מן הקצה אל הקצה בכל תחום בערך, אני מרשה לעצמי לעשות רשימה של מה שהיה, ולו רק כדי להזכיר לעצמי שעכשיו הרבה יותר טוב.

אז את 2010 התחלתי בנימה די צורמת. עבדתי במשרה משמימה וחסרת כל סיכוי להגשמה עצמית באחד מגופי התקשורת הגדולים בארץ וראיתי את עצמי נובלת שם לאט לאט ומוותרת על החלום לראות את שמי לצד המילים "כתבת" או "עורכת". בנוסף, חלום אחר של לגור בעיר הגדולה עם החברה הכי טובה, הלך והתרחק גם הוא בצעדי ענק, ואם כל זה לא מספיק גם נזרקתי בברוטאליות על ידי איזה דביל בעל אגו נפוח, פה גדול ואיבר ממוצע מינוס שרק חיפש את דרכו לתחתונים שלי.

כן, החודשיים הראשונים של השנה החדשה היו מלאים ברגעי שפל קשים ביותר. אבל אז, דווקא בחודש היומולדת שלי, הכל פתאום התחיל להיראות אחרת. לראשונה בחיי, אזרתי מספיק אומץ והודעתי לבוס שלי שאם הוא לא נותן לי את הקידום המובטח (שנה קודם לכן), אני אחפש מקום אחר שבו יתנו לי לממש את הפוטנציאל והכישרון שלי. אז הבוס המשיך בשלו, אבל בתוך שבועות ספורים בלבד, מצאתי את המקום שסוף סוף התחיל באופן רישמי את ה"קריירה" שלי (אפילו קיבלתי כרטיס ביקור וכאלה). בשלב הזה כבר הייתי בשוונג. כל קרדיט קטן שקיבלתי בעבודה, כל מחמאה וכל הזדמנות שנקרתה בדרכי, גרמו לי להרגיש על גג העולם. לראשונה מזה זמן רב שהייתה לי סיבה לחייך כל בוקר. פתאום אמרתי שאני נהנית מהחיים וגם התכוונתי לזה.

ואז הגיע הזמן לטפח גם את החיים האישיים שלי. וכך, אחרי כמה שיחות עידוד אינטסיביות שהרגישו קצת כמו "התערבות" של קרוביי נגד ההתנזרות שכפיתי על עצמי, השתכנעתי והחלטתי להחזיר את עצמי לשוק. אחרי הכל, אף אחד לא יעמוד בקסמיה של אשת קריירה מצליחה שנראית ומרגישה כמו מיליון דולר, לפחות. ואכן, אלוהים קראה את מחשבותיי והחליטה כי טוב ובמשך תקופה די ארוכה, הוצפתי בהצעות, בפלירטוטים וגם כמה דייטים סבילים פלוס. אפילו הגעתי, פעם ראשונה למצב שבו אני יוצאת עם שני בחורים במקביל ומתלבטת, בעיקר עם עצמי על מי בא לי יותר באותו הרגע.

בסופו של דבר בין כל אותם פלרטטנים בשקל תשעים, מצאתי, לתהמתי גם מישהו ששווה את המאמץ הפיסי והנפשי של דייט שני, ושלישי ולבסוף אפילו את הטייטל הנחשק כל כך של "החבר שלי". כן, זה אולי השינוי הכי גדול שעברתי השנה. אחרי למעלה משלוש שנים של דייטים כושלים, היכרויות מאכזבות וקשרים לא רציניים בעליל (לא באשמתי), גם אני שיניתי את הסטטוס ל"in a relationship". (לא בפייסבוק, בחיים).

ואם לא די בכך, אז גם הספקתי להחליף שוב מקום עבודה והיום אני מוגדרת רשמית כ"אירית אוליצקי-עיתונאית".חוץ מזה, סיימתי קורס צילום ובכך הגשמתי חלום ישן שסחבתי עוד מתקופת הצבא וכמובן פתחתי את הבלוג ונתתי ביטוי פומבי ראשון למחשבות הפרטיות שלי.אז למרות שאת שורות אלה אני כותבת תוך כדי התאוששות ממחלה קשה ומייגעת ולמרות שהיו לי לא מעט חוויות קשות ורגעי שבירה, במבט לאחור שנת 2010 לא נראית רע בכלל, לא ככה?

אז בנוסף לחגיגה המשפחתית המסורתית של ערב ראש השנה האזרחית החדשה, עם עץ האשוח המקושט והמתנות שיסתתרו להן מתחתיו, השנה, אני מצפה בכיליון עיניים גם לחגיגה הפרטית שלי. והפעם, בעודי סופרת עם כולם את השניות לחצות, אני ארים את כוס הסיידר המוגז שלי (כי בניגוד לתותים, אנטיביוטיקה לא הולכת טוב עם שמפניה) ואשתה לכבוד ההחלטה הנועזת ביותר שקיבלתי, בהיותי יצור ציני שאופטימיות היא לא בדיוק עניין שבשגרה עבורו. ההחלטה להנות ממה שיש לי, וכניראה שזה לא מעט בכלל ולא להפסיק לרגע לשאוף לדבר הטוב הבא, שבטוח ממתין לי איפשהו בהמשך הדרך. צ'ירס!

סנובים גודום (שנה טובה ברוסית)!