אימ-אמא - הבלוג של הדס אילון כרמי

אמא-פלצת

זהו פוסט ראשון בסדרה המרתקת "אני לא אמא מושלמת והחיים שלי לא דבש". אמא אחת, שתי בנות, ובקרים לחוצים. מתכון בדוק לצונאמי. אז למה בפייסבוק הכל נראה ורוד כל כך?

הדס אילון כרמי

27/12/2015


בהחלטה טפשית של רגע, שאינני יודעת עדיין מה יהיו השלכותיה (הן האישיות נפשיות והן הסביבתיות), החלטתי לשים את הרפש על השולחן. אני לא אמא מושלמת והחיים שלי לא דבש. זה נכון גנרית, ונקודתית, וחי לצידן של אמיתות  נוספות כגון אני מאושרת, החיים בזבל, אין עלי בעולם, כולם נגדי, כולם בעדי, שיחקתי אותה, אני לא שווה כלום וכו'.

הסיבה לכך פשוטה: ובכן, פשוט קצת נמאס לי לחלות כל בוקר בסוכרת-רשת.

כמובן שמייד אסתייג ובתוך ההתבוצצות בשלוליות הסחי, אשלב מעט דוגמאות ללמה אני בכל זאת אם השנה. כי אי אפשר רק חרקירי.

אז כן, זה מה שהייתי הבוקר. אמא-פלצת.

WP_20150825_027

עכשיו יקומו כמה מחבריי הסמולנים יפי הנפש ויאמרו לי: "את בחרת בזה"

אכן, אני בחרתי בזה. היתה זו בחירה של אשה שכאשר רודפים אחריה - היא בורחת. בחירה של אשה שמעיפים לה סטירה, היא מחזירה. בחירה שאין בה באמת בחירה כי היא אינסטינקט או דפוס או הרגל או כל שיט פסיכולוגי אחר.

עכשיו תור אלו הקופצים לאמור "תירוצים!!".

אהה! תתפלאו, גם אתם צודקים! כל אלו תירוצים נלוזים להיותי אשה מחרידה ברגעים מסויימים, ובת אדם. כזו שלעתים לא שולטת במוצא פיה ופולטת "ססססאמממק" או "בן זונה!". אבל לא ליד הילדים. או כן.

אז לא, לא בחרתי להיות ככה הבוקר. נהייתי ככה לרגע.  כמו שאומרים: "יצא ממני משהו".

ואני לא אוהבת את זה שנהייתי ככה.  ולדעתי גם הבנות שלי לא.

אני מסיקה את זה כי אחת מהן צרחה את נשמתה למוות, שלא לומר צרחה עלי בחזרה כמו שאני צרחתי עליה, והשניה עמדה בצד, מבוהלת מהמפלצת שלפרקים קרויה אמא, ובוודאי תוהה לעצמה "אם זו המודל שלי, אנה אני באה?".

ארחיב.

כעיקרון היה בוקר רגיל.

הקטנה, כהרגלה, לא קמה בזמן, ובעוד הגדולה כבר שותה את השוקו-חלב-אורז (אם השנה – ראיה מס.1) שלה, אחרי מקלחת בוקר, ההיא עוד עשתה תות-ענח-אמון במיטה.

מזל שהגדולה עלתה להתלבש בחדר. זה העיר את הקטנה מיד לסצנת האימה הבאה: "יש לי חינוך גופני היום והנעליים אצל אבא!!" אבוי. אם השנה מנסה להזכיר שלסדר מערכת בערב, אומר לא רק להגיד לי "אמא אני יודעת מה יש, והכל בתיק או בכיתה" אלא גם לזכור שיש התעמלות ולדאוג שיהיו נעליים בבית. נכון, בכיתה א' זו עוד היתה אחריות שלי. בכיתה ב' זו כבר אחריות שלה.

לא משנה. מצאנו נעליים שרק בחנוכה תפקדו מצוין בתור הנעליים השחורות שאפשר להופיע איתם מול כל המושבה, וראה זה פלא. הבוקר הן כבר משתתפות בסצנה "אמא-אי-אפשר-ללכת-איתן-הן-קטנות-עלי!!", מה שגורם מיידית לשיתוק נקודתי(פיזי? מוחי?) , ולישיבה על הרצפה ובהייה בחלל.

כאן הפיוזים שלי כאם השנה מתחילים לגרד את נקודת הרתיחה שלהם. החיבורים במוח הקטן, עליהם עמלתי שנים, לא מסוגלים לצחצח שיניים או לשתות שוקו בזמן שכולם ממהרים? איך התגלית הנוראה שהנעליים קטנו בלילה, גורמת לשיתוק במקום לעשייה מהירה של שאר הדברים שילדה צריכה לעשות בבוקר, בזמן שאמא חושבת על פתרון מהיר אחר? בהיית בוקר היא אחת התקלות הנוראיות ביותר שיכלתי להוריש לה. למה דווקא את זה?

אז צעקתי.

לא, צרחתי.

וכהרגלה, היא נבהלה, התחילה לבכות. וצרחה חזרה.

ואז איימתי, ויצאתי עם הגדולה החוצה, ואמרתי לה שתמצא פתרון אבל הגדולה לא תאחר בגללה לבית הספר ("בגללה!!" אבוי לי על מילים כאלו. פולנייה זה כאן.) - ובעודי יורה לכל הכיוונים הופיע מול עיני החזיון הקבוע, של קופה מצלצלת ופסיכולוג/ית שמנמנ/ה משלב/ת ידיים בשביעת רצון.

והיא רצה אחרי בבכי קורע לב "לאאאא!! אמא, אני אנסה שוב"...

ואני נעמדתי במבט שטן, והיא חזרה והתיישבה, וניסתה, והיה לה קטן. כי חורף, וכי הגרביים, והלב שלי התחיל לבכות מבפנים, כי היא רגישה, הקטנה. וכל תפר מציק לה.

ואני זוכרת את זה.

כמעט תמיד.

ממש כמעט.

אז נכנסתי, ואמרתי לה להתקשר לאבא, ולבדוק אם הוא יכול להוציא לנו את הנעליים, ושנעבור אצלו.

ועברנו, והוא בנחמדותו (האמיתית אגב) הוציא, כלומר זרק אלינו מהחלון כדי שלא נאחר.

והיא נעלה באוטו וגילתה שהוא הביא לה את אלו של אחותה, ומייד התקשרתי אליו לנזוף, כי מישהו היה צריך לעזור לי וספוג קצת מהרפש הזה שדבק בי בבוקר הזה.

וכי ככה זה כשגרושים...  אבל זה שייך לסרט האחר של חיינו.

ואז היא אמרה בשקט הזה של אמא-אני-לא-רוצה-להרוס-לך-את-הבוקר-שוב, שתסתדר ושכבר נעלה פעם את הנעליים של אחותה, ושהן כבר כמעט באותה המידה, כי ככה זה כשאחיות.

ואני ידעתי שהיא תהיה בסדר אבל תתבאס, קצת. וגם אני, כי ככה זה כשאוהבים.

ולמרות הכל, הגענו בזמן.

ובדרך הזו, בשקט שנהיה בה, הראש שלי התפוצץ מהצעקות של עצמי, ומזכרון הבכי שלה, ומזה שכל מה שבא לי לעשות זה לחבק אותה ולנשק ולהגיד לה שאני אוהבת אותה, ושכולנו ככה בבוקר, ושאולי מחר נקום קצת יותר מוקדם שתינו (ובלב לדעת שזה כנראה לא יקרה), ואת יודעת שאני אוהבת אותך המון, נכון? ושונאת את הבקרים שאני כועסת, ובכלל שונאת לכעוס, ולשמוע אותה אומרת לי "אני יודעת אמא, אבל לפעמים כשאת כועסת זה מרגיש כאילו את לא אוהבת אותי"... ואז רק לרצות נורא לדעת שלאחר לבית הספר, זה באמת באמת לא נורא.

או לפחות, לא נורא כמו לחשוב שאמא שלך לא אוהבת אותך. אפילו לרגע קט.

אז כפיצוי לבוקר הזה, במקום להוריד ב"נשק חבק 'סתכל על הילד שלך הולך תעשה פקק וסע"", חניתי בחנייה של בית הספר, וליוויתי אותן לכיתה. כלומר את הקטנה. הגדולה תפסה חברה בדרך ואמרה לי שהיא כבר מתקדמת. נו, גדולה...

אז ליויתי את הקטנה לכיתה. וחיבקתי בדרך. וחיבקתי בפרידה. והרגשתי שהלב הקטן כבר מאמין לי בחזרה שאני אוהבת, ואפילו חזר קצת להאמין שהיא ילדה מופלאה.

ואז נסעתי לעבודה,

וכל הדרך בכיתי.